השתלות איברים

​לריקי שחף יש סיפור מדהים: לפני 15 שנה היא נזקקה להשתלת כבד אך החלימה בדרך נס אך לפני חודשים אחדים מצבה הידרדר באופן פתאומי והיא הייתה בסכנת חיים. תרומת כבד יוצאת דופן שקיבלה הצילה את חייה וגם ההחלמה שלה מרשימה. סיפור שהוא השראה ותקווה

ריקי שחף, בת 66, גרה בשוהם והיא אם לשלושה ילדים בוגרים בני 41, 39, 37 "הם החברים הכי טובים שלי", היא אומרת ומציינת שהיא "סבתא לשישה והשביעית בדרך".

ריקי התאלמנה לפני שנים אחדות מבעלה השני ושומרת על יחסים טובים עם בעלה הראשון, אבי ילדיה, ממנו התגרשה לפני שנים (והוא נשוי בשנית). היא אומרת שכרגע היא "לא מחפשת זוגיות, טוב לי בחיי, יש לי המון חברים בשוהם ואני בקשר יומיומי עם הילדים שלי. הם היו רוצים שאעבור לגור לידם אבל אני אוהבת את חיי העצמאיים ביישוב". בעבר היא עסקה בצילום וביחסי ציבור באופן מקצועי אך בימים אלה היא איננה עובדת.

לפני 15 שנה ריקי, שהיא אישה בריאה בדרך כלל, גילתה שיש לה הפטיטיס בי. "הייתי במצב נוראי, סבלתי מהקאות דם והייתי ראשונה בתור להשתלת כבד. אבל פתאום קרה נס והרופאים היו בשוק כי הכל היה תקין ולא היה צורך בהשתלה. גם הרגשתי מצוין, ניצלתי כל רגע ויצאתי לטיולים כל הזמן. מאז פעם בשנה אני הולכת לביקורת אצל ד"ר מיכל כהן נפתלי​ והכל היה בסדר. השתלת הכבד בוטלה".

עד שלפני חודשים אחדים חל מפנה במצבה. "הייתי אצל הבן שלי והוא אמר לי שאני נראית צהובה אני לא שמתי לב לזה אבל הילדים הפגינו חשש ואמרו שרואים שמשהו עובר עלי. לא הבנתי על מה מדברים כי הרגשתי שאני פיקס, עושה התעמלות, הליכות ואז במכה אחת הבטן התנפחה לי ולא יכולתי לאכול".

מצבה של ריקי הידרדר מהר והיא הלכה ונחלשה. "בשבת אחת הייתי אצל הבן שלי והוא התקשר לאחיו ואמר לו ש'לא אופייני לאמא לשכב על הספה להירדם בצהריים משהו לא טוב קורה' והם החליטו לפנות אותי למיון וכך היה. במיון עברתי בדיקות ואושפזתי לשבוע בו אובחנה גם מיימת שבגללה לא יכולתי לאכול. שאבו לי מים מהבטן, 10 ליטר. המיימת גרמה לי לנפיחות רבה וזה הפריע לי מאוד, גם מבחינה אסתטית. היה חורף אז הלכתי עם צעיף ומעיל גדול שטשטשו את המצב אבל פיזית הרגשתי רע מאוד, לא יכולתי לאכול ובפעם השנייה שהגעתי לבית החולים הגעתי בתת תזונה וחוברתי לזונדה. חשבתי ששוב אהיה באשפוז שבוע ואחזור הביתה אבל רופאי בית החולים הודיעו לילדים ולי שההשתלה תתקיים עוד השבוע כי מצבי חמור".

איך הרגשת כשבישרו לך שאת עומדת לעבור השתלה מיידית?

"אמרו לי שזה דחוף כי חלה החמרה פתאומית ובכלל לא היה לי זמן להבין איך זה קרה או לעכל את זה. תוך זמן קצר עברתי מלהיות אישה פעילה לאישה ששוכבת על הספה ולא מרגישה טוב. בלי הכנה מוקדמת אני הולכת באמצע החיים לניתוח משמעותי. אבל גם לא היה לי זמן לדאוג כי הכל קרה כל כך מהר, התגלגל כמו כדור שלג. הילדים שלי אמרו לי שאני גיבורה וכל הכבוד לי אבל אני לא הרגשתי ככה בכלל. הרגשתי שזה קורה למישהי אחרת".

מה החזיק אותך באותה תקופה?

"אני מאחלת למי שצריך שתהיה לו הזכות להגיע לבילינסון. צוות מדהים שלא עזב אותי לרגע. קודם כל ד"ר מיכל כהן נפתלי שאני חייבת לה את חיי. היא לא ויתרה עלי. וגם ד"ר אביתר נשר וד"ר מיכאל גורביץ שהיו איתי כל הזמן, דיברו עם הילדים כל יום במחלקה. זה גרם לי לסמוך על מי שמסביבי ולהרגיש בטוחה. לא התאבלתי, לא בכיתי, אמרתי לעצמי ולכולם שמה שצריך לקרות יקרה. התברכתי גם בשלושה ילדים מדהימים שהיו נחושים להציל אותי. הייתי שלווה, לא פחדתי, התמסרתי וכל מה שאמרו לי - לא התלוננתי, התרכזתי בהחלמה".

לאור מצבה החמור והצורך בהשתלה מיידית, ריקי קיבלה כבד מאדם בן 84 שמת עקב דימום מוחי ומשפחתו תרמה את איבריו. הרופאים התלבטו אם להמתין לכבד של אדם צעיר או להשתיל את הכבד של האיש המבוגר. אבל לאור מצבה החמור (נותר לה חודש לחיות) הוחלט להשתיל את הכבד. "אני מדמיינת אותו כמו סבא שלנו מהקיבוץ, שהוא איש ספורטיבי בשיא אונו, שמשחק טניס ובא לימי הולדת". הניתוח הצליח וריקי נחשבת לנס רפואי וגם לאישה הראשונה בישראל שהושתל בה כבד של אדם מעל גיל 80. "הבן שלי מנסה ליצור עם משפחתו קשר", מספרת ריקי, "אני רוצה להודות להם, בזכות התרומה שלהם אני חוזרת לחיים".

ריקי הפתיעה את הצוות בהתאוששות המהירה שלה ותוך 24 שעות יצאה מטיפול נמרץ למחלקת האשפוז. "הילדים צילמו אותי שאני לא מפסיקה לדבר אחרי ההרדמה, חומרי ההרדמה עלו לי לראש", היא מתלוצצת, "דיברתי בלי סוף ועשיתי הרצאות. הילדים עשו מזה ערב בידור ואמרו שהייתי הסטנד-אפיסטית הכי טובה". וברצינות היא אומרת שילדיה הצליחו להתמודד עם התקופה המתוחה בזכות ד"ר כהן וסיגל כהן, מתאמת ההשתלות. "הן נתנו להם את מספרי הטלפון הפרטיים שלהן, הן הפכו למשפחה", היא אומרת בהתרגשות לא מוסתרת.

כשיצאה מבית החולים עברה להתאושש אצל ילדיה. "כל שבוע הייתי אצל אחד מהם. הם סידרו לי חדר שינה אצלם, דאגו לי לארוחות מפנקות במקומות הכי יפים. הכלות שלי סידרו לי את התרופות ורצו שאשאר שנה. הם התבדחו ביניהם שכל אחד מהם מתחרה מי עושה לי יותר כיף ובאמת היה נהדר עד שאמרתי די, אני רוצה לחזור למיטה שלי.

כלתי סידרה איתי את התרופות ובשבועיים שאני בבית אני שוחה בזה כבר. כל שבוע הלכתי לביקורת ובכל פעם אחד הילדים בא איתי ליום ארוך של בדיקות וביקורי רופאים ועכשיו לבקשתי עברתי לעשות את הבדיקות ביישוב ואני מעדכנת את בילינסון כדי שיסדרו לי את התרופות בהתאם ואגיע בקרוב לביקורת נוספת. מצבי משתפר.

בתקופת ההתאוששות יש גם פחדים, לדבריה: "אני פוחדת לעשות דברים שיכבידו עלי. למשל, יצאתי לקניות וחזרתי עם יד נפוחה כי חשבתי שאם אני סוחבת עגלת קניות, זה לא נחשב משקל רב מדי.  לקחתי עוזרת לנקות את הבית כי אני מפחדת לשטוף את הבית ולהחליק. אני חייבת להישמר כי העצמות רכות וחוויתי את זה כשנשברה לי צלע: חטפתי מכה מהדלת בבית של הבן שלי וברגע נשברה צלע לא יכולתי ליישר את הגב. מאז אז מאוד מפחדת ליפול".

מה את עושה בבית כדי לשפר את מצבך?

"אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לחזור להיות אדם עצמאי. אני עושה תרגילי התעמלות שמחזקים את השרירים, תרגילים שהפיזיותרפיסטית המליצה לי, אני עושה תרגילים שהפיזיותרפיסט עשה לי בבית החולים ואני ממשיכה. אני נפגשת עם חברים ומחכה ללידת נכדתי. ד"ר נשר (מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון, ק"א) אמר לי לתת לזה זמן, שלושה-ארבעה חודשים. אני מחכה גם שלאט לאט כמות הכדורים שאני לוקחת תפחת. נאחזת בסיפורי הצלחה, למשל הבן הצעיר שלי סיפר לי על ראש המוסד שעבר השתלה וטס לחו"ל פעמים רבות במשך שבע שנים אחרי ההשתלה.

אני מאוד מחכה לחזור לחיים הרגילים שלי כי כרגע אני כבר חיה חיים רגילים אבל עם מגבלות, לא להרים משקל, הבאתי עוזרת שתנקה את הבית פוחדת כי אני פוחדת להחליק.

מאידך, היא מאושרת שהתיאבון חזר: "סוף סוף אני מצליחה לאכול, מה זה לאכול, אני טורפת! כשעברתי לגור אצל הילדים אמרתי להם לדאוג שהמקרר יהיה מלא ובאמת הם הביאו לי את הדברים הכי טובים".

לסיום, האם יש לך מסר למושתלים לעתיד?

"תעשו הכל כדי לקבל את זה. תגידו לעצמכם – זה מה שצריך להיות, אני לא אבכה על זה. אל תתנו למחלה להוריד אתכם, תסמכו על הצוות שמטפל בכם".

​