היפנוזה אינה דבר חדש: כבר עשרות שנים נעשה בארץ ובעולם שימוש רפואי ממוסד באותה טכניקה טיפולית, המתבססת על "גיוס התת-מודע" לטובת מצבו הרפואי והנפשי של המטופל. אבל כיצד היפנוזה, הקשורה למצב התודעתי שלנו, עשויה לסייע להתמודדות עם גידול סרטני? האם היא יכולה באמת להקל על תופעות הלוואי של טיפולי קרינה וכימותרפיה, ואיזו השפעה יכולה להיות להיפנוזה על הצלחתם של ניתוחים ועל תוצאות הטיפול האונקולוגי?
אפתח בסיפור שקרה לפני מספר שנים. נקראתי אז כדי לסייע לניתוח מוח בעירנות מלאה של בחורה צעירה, שהייתה אז בעשור השלישי לחייה וסבלה מגידול במוח. מיקום הגידול היה באזור כזה, שאם חלילה הייתה מתרחשת במהלך הניתוח פגיעה נוירולוגית כלשהי, היא עלולה הייתה לגרום לנכות מוטורית בלתי הפיכה. לפיכך, שיתוף הפעולה של המטופלת היה קריטי להצלחת הפרוצדורה. נזכיר שהמוח עצמו אינו כואב (קרומי המוח העוטפים אותו מעוצבבים לכאב, אך לא המוח עצמו), ומדובר בטכניקה שנקראת ניתוח מוח בעירנות, הנעשית בהרדמה מקומית בלבד של מקום החיתוך. אולם, כבר בתחילת ההכנות לניתוח, המטופלת קרסה נפשית. היא לא הצליחה לעמוד במחשבה על אותה סיטואציה, שבה היא אמורה להיות ערה בעת שמתנחים את מוחה, ולפיכך, נכנסה ללחץ ולמצב של חוסר יכולת לשתף פעולה. רופאיה שלחו אותה אליי כדי שאעשה לה הכנה היפנוטית לקראת הניתוח, ובסוף הטיפול בהיפנוזה הצטרפתי אליה לחדר הניתוח והיא עברה את הניתוח "כמו גדולה" ובהצלחה מלאה.
כשחוויית ההכרה במקום אחר
מה בעצם היה כאן? מה מנע מאותה אישה לאפשר את ההליך, ומה אִפשר לה לבסוף לעבור את הניתוח? הרי לא מדובר כאן ב"פינוק" של המטופלת או ב"יכולת השכנוע" של המטפל. מה שאִפשר זאת הם קשרי גוף-נפש. קשרים אלה משפיעים לא רק על חוויית המטופל, אלא גם על הצלחת הטיפול כולו. במהלך ההכנה לימדתי את המטופלת כיצד להיכנס להרפיה עמוקה מאוד ולמצב של דיסוציאציה, שבו הגוף מצוי במצב מסוים אבל חוויית ההכרה נמצאת במקום אחר. לכולכם מוכּרים בוודאי הסיפורים על הפקירים ההודים שצועדים על גחלים או שוכבים על מיטת מסמרים, או על "משיגינע" הטובלים שעות במי קרח. היכולת שלהם לצלוח את הסבל איננה קשורה בהעלאת סף הכאב, כמו שרבים נוהגים לחשוב, אלא ביכולת להתנתק (דיסוציאציה) מהאירוע. זה בדיוק מה שקרה עם אותה מטופלת. הסיפור הזה מדגים היטב כיצד היפנוזה עשויה לעזור לחולי סרטן להתמודד עם טיפולים ועם תופעות הלוואי שלהם, להקל על הרופאים בביצוע פרוצדורות שונות, ובשורה התחתונה – לסייע להצלחת הטיפולים.
בין כדורסל ותרופה ללוקמיה
יום אחד נקראתי למחלקת אונקולוגיה ילדים, לראות ילד בן 12 שאובחן עם לוקמיה. הבעיה הייתה שהוא לא היה מסוגל לקחת את הטיפול התרופתי הפומי, כלומר לבלוע תרופות שנטילתן הייתה קריטית להחלמתו. החלטתי לעשות שימוש בהתערבות היפנוטית סביב נושא הכדורסל, שהיה קרוב לליבו של הילד. בתת המודע שלנו, כדור הוא כדור – הן אם מדובר בכדור משחק והן אם מדובר בגלולה שיש להכניס לפה. במהלך הטיפול דימינו את יכולת הבליעה לכדורסל שנכנס בדיוק מושלם לטבעת ולרשת. בשני מפגשים קצרים שנערכו תחת היפנוזה "שיחקנו כדורסל", ולאחריהם הילד החל לבלוע את הכדורים כאילו לא הייתה בעיה מעולם. שנה לאחר מכן הייתי בבר המצווה שלו, בהמשך הוא החלים מהמחלה ולא מזמן השתחרר משירותו הצבאי.
שני הסיפורים הללו מדגימים את היכולות של גוף-נפש ואת ההשפעה שיש להן על הטיפול, הן בסיכולו והן בהצלחתו. כשמדובר בחולי סרטן, ההתערבות ההיפנוטית עשויה לעזור מאוד בטיפול בתופעות הלוואי הרבות שנלוות למחלה ולטיפולים השונים. לעיתים ההיפנוזה משפרת מאוד את איכות החיים של המטופל במהלך ההתמודדות עם המחלה, ולעיתים היא מסייעות באופן ישיר להצלחת הטיפול ודרך כך גם להחלמה.
להחזיר לחיים את בלוטות הרוק
מקרה שממחיש זאת היטב הוא הטיפול ההיפנוטי בחולי סרטן ראש וצוואר. חולים אלה מטופלים בקרינה שבין השאר פוגעת בבלוטות הרוק, וכתוצאה מכך חווים יובש פה, לעיתים באופן קיצוני. אם זה נראה לכם כבעיה שולית, חישבו לרגע על השבועה תחת החופה "תדבק לשוני לחיכי". התוצאות של היעלמות הרוק עלולות להיות קשות מאוד: כשאי אפשר להרטיב את המזון לא ניתן גם ללעוס אותו, היובש גורם לעששת שיניים, וריח הפה הוא פשוט בלתי נסבל, דבר הגורם גם לבעיה חברתית. אחת ההתערבויות שאני עושה עם מטופלים אלה היא עבודה מטאפורית על מזרקה. אנחנו לומדים להיכנס למצב היפנוטי ועובדים בדמיון מודרך על דימויים רלוונטיים לסימפטום – במקרה זה יובש בפה. דימוי המזרקה השופעת מים או טפטוף וירטואלי של מיץ לימון על הלשון, גורם אצל רבים מהם להגברה של הפרשת הרוק בפה (נסו לבד, ותיווכחו).
איך זה קורה? הרי בלוטות הרוק שנהרסו מפגיעת הקרינה אינן יכולות "לחזור לחיים". ההסבר לכך נע בין שתי אפשרויות: האחת, שבעקבות הטיפול הפרשת הרוק אינה מתגברת, אבל היובש מפריע פחות למטופל. כלומר, אנו מצליחים לייצר אצלו כיול מחדש של סולם התסמינים המפריעים לו, ולפתע, אותו "סידור מחדש" של תופעות הלוואי מפחית את הסבל שלו מהפרשת הרוק הנמוכה. אפשרות נוספת היא אכן שיפור של ממש בכמות הרוק המופרש בפה. זה קורה, מכיוון שבפה שלנו יש בלוטות רוק קטנות רבות מאוד, וחלק מהן לא נהרסות בשל הקרינה אלא רק נפגעות וניתנות עדיין לשיקום. בעזרת היפנוזה, לעיתים בסיוע של דיקור, אנו מצליחים לאתחל את אותו שיקום של בלוטות הרוק ולשפר את מצבו של החולה ואת תחושותיו. ואכן, מחקרים שנעשו סביב הטיפול הזה הוכיחו כי לרוב, לא רק שהשתפרה החוויה הסובייקטיבית של המטופל – אלא שהפרשת הרוק בפה התגברה באופן מדיד.
מלחמה בסרטן בעזרת הדמיון
כדי להסביר את הצלחת הטיפול בהיפנוזה, ראוי לומר כמה מילים על הרעיון של דמיון מודרך. הדמיון מנחה אותנו בחיים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. הדמיון, למשל, הוא זה שבוחר עבורנו את המנה מתוך התפריט במסעדה, הוא זה שמסייע לנו להגיע מוכנים ל"דבר האמיתי" אחרי שעשינו חזרה גנרלית אצלנו בראש, הוא גם זה שגורם לנו לפעול בהתאם כשאנו צועדים בסמטה אפלה ושומעים צעדים מאחורינו – רק מתוך המחשבה על "מה עלול לקרות". כלומר, זהו כלי אבולוציוני-הישרדותי וגם כלי לניצול הזדמנויות. אז אם חשבתם לרגע שמדובר בקטע "רוחניקי" או ניו-אייג'י, תשכחו מזה: הדמיון שלנו הוא בסיסי ושורשי בהרבה מאשר החשיבה הקוגניטיבית "הרציונלית".
בטיפול בהיפנוזה לוקחים את הדמיון צעד אחד נוסף, ועוזרים למטופל להיכנס למצב של טראנס, כלומר מצב שבו תשומת הלב של האדם מופנית לעולמו הפנימי ולא לעולם החיצוני. למוח האנושי יש יכולת מובנית לסנן רעשים סביבתיים, ואנחנו פשוט עוזרים לו לבצע זאת ולהיכנס לקשב פנימי עמוק. בטראנס ההיפנוטי, המטופל מצוי בעירנות מלאה ובשליטה מלאה, אולם בוחר למקד את הקשב שלו פנימה. יחד עם הרפיה עמוקה וסביבה בטוחה, הבחירה הזאת מאפשרת למוח "לשחרר". כלומר, במקום להיות במצב הרגיל של חשיבה שניונית ביקורתית ואנליטית, המוח עובר לחשיבה ראשונית שדומה לחשיבת חלום. בחשיבה כזאת אין ביקורת, והיא יכולה להיות אסוציאטיבית יותר. בעבר היה נהוג לכנות את המצב הזה כ"תת-מודע". כיום, לא נהוג כבר להשתמש במונח הזה לתיאור מצב של חשיבה ראשונית: אנו מבינים, שאותן רשתות הנוירונים במוח, הגורמות לנו להיות בהכרה, מאפשרות מגוון רחב של מצבים על סקאלת המודעות שלנו, בין ה"מודע" ל"לא מודע".
לאזן כאב באמצעות היפנוזה
לכן, אל ההיפנוזה יש להתייחס כאל מפתח ("טיפול") למנעול ("בעיה"). במצבים בהם המפתח והמנעול מתאימים, ההיפנוזה מאפשרת להגיע לרבדים חדשים בחוויית המטופל, הקשורים בשינוי תפיסת הסימפטום או הבעיה ב"תת מודע" באמצעות מתן סוגסטיות מתאימות.
אם נחזור למחלות הסרטן, הסוגסטיה השכיחה ביותר קשורה לאיזון כאב. גם אם נדמה לנו שאנו חשים כאב באיבר מסוים, יש לזכור שהכאב מפוענח במוח. כשאנחנו מטפלים בחולה הסובל מכאב, אנו לא באים לשכנעו שלא כואב לו, אלא עובדים איתו על חוויית הכאב. במקרים רבים יש בכך הקלה, ואפילו משמעותית. גם כאן, מדובר בשימוש בהיפנוזה לצורך ניהול הסימפטומים, ולא לאשליות שווא: אנחנו לא משתמשים בכלי הזה כדי לשכנע את האדם שיחלים. כבר קרה לא פעם שמטופלים ביקשו ממני שאהפנט אותם כדי שיאמינו שיחלימו. אני מסביר להם שלא זו מטרתה של ההיפנוזה – היא אינה מטרה, אלא כלי, ואנחנו לא מתיימרים לרפא באמצעותה. ההיפנוזה מהווה אמצעי, כלי שדרכו אנחנו מצליחים לתת טיפול משלים שעשוי לסייע למכלול הטיפולי.
בחילות: מנתקים את ההתניה
עבור מטופלים רבים, בחילות הן חלק בלתי נפרד מטיפולי הכימותרפיה. אלא שהבחילות לא תמיד מהוות תוצאה של הטיפול עצמו, אלא תוצר, ממש כך, של הציפייה מראש לקראת הופעתן (תופעה הידועה כ-Anticipatory nausea & vomiting). מכירים את המשפט, "כשיש לך ביד פטיש, כל דבר ייראה לך כמסמר"? זה בדיוק העניין: כולנו רואים וחווים את העולם דרך נקודת המבט האישית שלנו. תחשבו רגע על ההתניה של פבלוב, עם הכלב, הפעמון והריר. אצל רבים ממטופלי הכימותרפיה נוצרת התניה פבלוביאנית כזאת: כבר עם כניסתם לרכב כדי לנסוע למרכז הסרטן, או כאשר הם חונים בחניון בית החולים, או בעת שהם משוחחים בטלפון עם המזכירה במכון – מייד עולה וצפה אצלם תחושת הבחילה. לא פעם מטופלים "נעולים" בתוך אסוציאציות שרק מחמירות את התופעה. זכור לי אותו מטופל שבמוחו נחרתה התמונה של סבתו, שלושים שנה קודם לכן, הסובלת מאוד מבחילות בעקבות טיפול כימותרפי שקיבלה. הוא התקשה להשתחרר מהזיכרון הזה, ונוצרה אצלו ציפייה שיצרה מציאות. ממש כך. הוא לא דמיין את הבחילות; הוא ממש הרגיש אותן. רק באמצעות הטיפול בהיפנוזה חדרה לתודעתו ההכרה, שכיום יש טיפולים מניעתיים טובים יותר מאשר אז, שמקלים מאוד על תופעות הלוואי, ואין הכרח שיסבול כפי שסבתו סבלה בעבר. בעצם, הצלחנו לנתק את אותה ההתניה שנוצרה בתודעה שלו לגבי טיפולים ובחילות, הוא חדל לצפות לתחושת הבחילה – ואכן, כמעט ולא סבל מכך בהמשך.
התועלת, אם כך, שבטיפולי ההיפנוזה לחולי סרטן, נעה על מנעד רחב. חלק משמעותי בהצלחתה היא היכולת לנטרל רגשות שליליים של מטופלים, להפחית חרדה וסטרס, ובכך להשיג ערך כפול: גם להקל על המטופלים לצלוח את התקופה המורכבת הזאת בהיבט הנפשי והרגשי, וגם לאפשר להם לקבל את הטיפולים באופן הטוב ביותר ואפילו לשפר את סיכויי הצלחתו של הניתוח האונקולוגי. על כל זאת, בכתבה נפרדת בנושא היפנוזה רפואית להפחתת סטרס בחולי סרטן.
