טיפולי הפוריות המודרניים התחילו בשנות השישים של המאה הקודמת, כאשר פותחו שיטות להשראת ביוץ בעזרת תכשירים הורמונליים, ובכך נסללה הדרך לטיפול באי פוריות על רקע של הפרעות ביוץ. במהלך שנות השבעים הושם דגש על פיתוח שיטות לטיפול באי פוריות מכנית (חסימת חצוצרות), ושיאו התרחש ב-1978 בבריטניה עם לידת לואיז בראון, תינוקת המבחנה הראשונה בעולם. מאז נולדו למעלה מ-4 מליון תינוקות באמצעות שיטות ההפריה החוץ גופית, והשימוש בטכנולוגיה זו מתרחב והולך במהירות.
ישראל הצטרפה בשלב מוקדם מאוד למדינות בהן הוצעו טיפולים אלו, ומאז מובילה בעולם בנגישות לטיפול ובאיכותו. בסל הבריאות בארץ נכללים טיפולי הפריה חוץ גופית ללא תשלום עד גיל 45 ועד להולדת שני ילדים.
באמצע שנות התשעים שוכללו שיטות ההפריה החוץ גופית ואפשרו שימוש בזרעונים בודדים לצורך ההפריה (ע"י הזרקה ישירה של זרעון לביצית). באופן זה ניתן היה מאותה עת להתגבר גם על הבעיות הקשות ביותר בתחום פוריות הגבר. במקביל התפתחו שיטות שאפשרו שימוש בהפריה החוץ גופית כאמצעי לזיהוי עוברים פגומים גנטית, והשימוש באבחון טרום השרשתי (הוצאת תא בודד מעובר טרם השתלתו ברחם) הופך לנפוץ. הטכנולוגיה גם מאפשרת טיפול בנשים ללא רחם באמצעות פונדקאות, ומסייעת לנשים בוגרות הזקוקות לתרומת ביצית.
ייחודו של תחום הפוריות בשנים האחרונות הוא בנגיעתו בנשים במעגל החיים. החל מנערות הנזקקות לטיפול אנטי-סרטני והמעונינות לשמר את פוריותן בעתיד, דרך זוגות ונשים יחידות שאינם מצליחים להרות וכלה בנשים לאחר תום תקופת פוריותן אשר טרם מימשו את אימהותן.
הדגש הנוכחי עוסק בשימור פוריות לנשים המעונינות לדחות את גיל הפוריות, על ידי הקפאת עוברים, ביציות או רקמה שחלתית ואף שאיבת ביציות בלתי בשלות מהשחלה לצורך הבשלתן בתנאי מעבדה, במטרה לחסוך מהמטופלות את טיפול ההורמונלי על השלכותיו האפשריות.
בעתיד, נוכל לראות שיפור בבחירת העוברים בין אם בשיטות אבחון הגנטי ובין אם בשיטות ביוכימיות אשר יספקו מידע מפורט על איכות העובר, וכן הרחבת המחקר בתאי גזע עובריים לצורך שיבוט רפואי-טיפולי.
תחום הפוריות כשלעצמו טומן בחובו סוגיות מורכבות, אתיות וחברתיות הנמצאות על סדר היום הציבורי בארץ ובעולם ויוסיפו לעשות כן בשנים הקרובות, אך לא ניתן לדמיין את עולמנו ללא טכנולוגיה זו ששינתה את פניו.
