אני עובדת בלוינשטיין כבר 33 שנה, משנת 1990. התחלתי כקלינאית צעירה לאחר סיום הלימודים. בהדרגה הצטרפתי לצוות בכיר, קיבלתי מינוי כסגנית מנהלת המחלקה בשנת 2008 ובשנת 2016 מוניתי למנהלת השירות לשיקום הפרעות בתקשורת.
יום האישה הוא מרחב להזכיר לנו הנשים את המסוגלות שלנו להגיע לאן שנרצה והמקום של כל אחת ואחת לבחור את מה שמתאים לה ובעיקר להוות דוגמה של עצמאות ויכולת לבנות הדור הצעיר.
מה מקור ההשראה שלך?
כוח המשפחתיות, הסבתות התמימות והחזקות שלי, היכולת שלהן להחזיק משפחה לבד בדרך שגדלו, עם אמונה, ערכים של כבוד וחסד לכל אדם.
האם יש משהו שעדיין מצליח לקומם אותך ביחס לנשים? אם כן מהו?
הכי מקומם אותי שנשים מציגות תלות בגברים ושהן מעריכות פחות את היכולות של נשים בסביבתן.
קריירה ומשפחה – מה סוד ההצלחה שלך?
להתמקד בכל תחום כשאני שם. יש תקופות או רגעים שהעניינים מתערבבים אבל יש צורך לעשות חישוב מחדש ולדעת לחזור למקום הנוכחי.
איפה נמצא אותך בשעות הפנויות כשאת לא בעבודה?
הרבה בבית ובגינה עם דברים שאני אוהבת לעשות (וגם קצת פחות..) עם משפחה, בפילאטיס בקאנטרי קלאב, מבלה בקריאה, בטיולים ומידי פעם במופעים.
בחורה צעירה שמסיימת היום לימודים ומתחילה לבנות קריירה – איזה טיפ תתני לה?
לפנות לתחום שהלב מדבר ולהשקיע בלמידה ובהתנסות הדרגתית בלי חשש.
זיכרון ילדות שמלווה אותך?
בילדותי, הכיף שלי היה לעשות דווקא "תפקידים של בנים" עם אבא שלי. מאוד אהבתי לשתול פרחים בגינה עם אבי והייתי סקרנית ללמוד איך מתקנים דברים. בגיל 12 בערך, הייתי גאה שסמך עליי ואפשר לי לעלות על הסולם ולצבוע את תקרת העץ בסלון. למרות הקושי להחזיק את המברשת למעלה, הסיפוק והגאווה של "אני עשיתי" גברו. כשאני מסתכלת על זה מנקודת מבט בוגרת, אני מבינה שזה חלק מהראייה שלי של שוויון מגדרי ועצמאות.
לוינשטיין זה בית שני שבו גדלתי מבחינה מקצועית וגם ההתפתחות האישית נתמכה שם. מקום עבודה שבו אני גאה, שכיף לי להגיע אליו מידי בוקר. יש תחושה של אכפתיות ונכונות לעזור זה לזה ללא הבדל לאיזה סקטור אתה שייך. לאורך שנות תפקידי כמנהלת, תחושת הגאווה בצוות שלי גדלה כל הזמן. הראייה הרחבה וההבנה שכל הגוונים השונים של אנשי הצוות הם היופי של המחלקה והמקום של כל אחת לתרום משהו אחר הוא החוזק שלה. המטופלים עבורנו הם מקור הלמידה והצמיחה המקצועית שלנו וגם ההזדמנות שלנו לראיית הטוב באדם ובחיים.
