אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי סובל מהפרעת חרדה במהלך חייו.
חרדה, בדומה לפחד, היא רגש חזק המלווה בתחושות גופניות, במחשבות על סכנה ובדחף חזק לברוח.
מה ההבדל בין פחד לחרדה?
רוב תגובות הפחד מופיעות לנוכח מצבי סכנה ואיום. תגובת הפחד היא הפעלה עתיקת יומין של מערכת גופנית, המיועדת להכין את האדם להתמודד במצבי סכנה ואיום. מערכת זו "תוכנתה" עבור האדם הקדמון, שאת שגרת חייו ליוו סכנות פיזיות.
עלייה בקצב הלב, עלייה בלחץ הדם, הגברת פעילות הנשימה, הזעה, רעד והצורך להתרוקן – הם כולם שינויים פיזיולוגיים המתרחשים בגופנו ומטרתם אחת – לאפשר התמודדות עם סכנה. לצד השינויים הפיזיולוגיים הללו מתרחשים גם שינויים במערכת הקוגניטיבית, כך שיש מיקוד מוגבר בסכנה וחלוקה ברורה של הסביבה ל"חיובי" ול"שלילי". שינויים אלה מבטיחים תגובה מהירה לצורך הישרדות. בשלב הבא בהתמודדות, אבינו הקדמון בוחר בין שתי אפשרויות – הילחם או ברח (Fight or Flight).
אבל, לפעמים מופעלת מערכת הפחד המועילה כ"אזעקת שווא", ללא כל סיבה ברורה, או במצבים שהאדם תופס ומפרש כמסוכנים על אף שאינם כאלה. הסכנות האורבות לאדם המודרני ברובן אינן פיזיות, אלא מדובר במצבים רגשיים קשים, כמו גירושין, אובדן אדם קרוב, אובדן סטטוס או מקום עבודה וכן לחצים רגשיים מגוונים. למרות זאת, מערכת הפחד הקדמונית נדלקת ומציפה את גופנו בתחושות עוצמתיות ובמחשבות קטסטרופליות שלא משרתות התמודדות מסתגלת.
חרדה מופעלת נוכח האפשרות של איום עתידי, והיא מתבטאת בתחושות של דריכות, מתח וציפייה, לצד עיסוק מחשבתי בתסריטים עתידיים שליליים. החרדה לרוב עמומה יותר מהפחד, ומקבלת פעמים רבות ביטוי כדאגה. פחד וחרדה הם רגשות קרובים, המופיעים פעמים רבות יחד.
חרדה הופכת להפרעה, כאשר תגובות החרדה מופיעות בתדירות גבוהה ומביאות לפגיעה של ממש בתפקוד. במקרים אלה מומלץ לפנות לעזרה.
כמה עובדות מרגיעות על חרדה:
• התגובה הגופנית אינה רגילה, אך היא תגובה טבעית של הגוף וככזו אינה מסוכנת.
• התגובה הגופנית נחלשת מעצמה כעבור כמה דקות.
• המחשבות המוקצנות ניתנות לריכוך ולהגמשה בעזרת עבודה עצמית.
• למרות הדחף לברוח, חשוב להישאר במקום ולהיווכח שהסכנה אינה ממשית.
• חרדה היא רגש הנחווה על ידי כל פרט ופרט, והיא חלק ממגוון ההתנסויות שלנו כבני אנוש. החרדה אינה בהכרח שלילית, ויש אנשים ש"מחפשים אחריה בנרות", למשל על ידי קפיצת בנג'י או בעלייה על רכבת הרים בלונה פארק.
איך זה מרגיש?
הפרעת חרדה מוכללת GAD – Generalized Anxiety Disorder)) מתאפיינת בדאגות ובחרדות מתמידות בשגרת היומיום, במהלך שישה חודשים לפחות, הגורמות לאדם סבל של ממש ו/או פגיעה משמעותית בתפקוד היומיומי. הדאגה והחרדה מתבטאות גם בתסמינים גופניים, ובהם: חוסר מנוחה מתמשך, התעייפות מהירה, קשיי ריכוז, אי־שקט, מתח שרירים גבוה וקשיי שינה.
הדאגנות מלווה פעמים רבת בהתנהגויות שמטרתן הקלה והשגת ביטחון. כך, אדם העוסק ללא הרף בדאגה לילדיו כשאינם לידו ירבה להתקשר אליהם וידרוש מהם להיות איתו בקשר טלפוני רצוף ולדווח לו על כל פעולה שהם מבצעים. כל שיחת טלפון תביא איתה רגיעה זמנית, אולם למעשה תוביל עד מהרה למצב שבו חיי האדם ממוקדים בשיחת הטלפון הבאה מילדיו, וכמעט כל מחשבותיו יתמקדו באסונות שעלולים להתרחש. התנהגות זו עלולה במהלך הזמן לפגוע בקשר עם הילדים, ולהביא להתרחקות מהאדם הסובל ולבדידות.
איך מטפלים?
הטיפול המקובל בהפרעת החרדה המוכללת הוא לרוב טיפול פסיכולוגי בשילוב טיפול תרופתי.
לטיפול הפסיכולוגי כמה גישות: בגישה הפסיכו־דינמית יש התייחסות רבה לעולם הרגשי בדגש על חוויות מוקדמות וקשרים עם הדמויות המשמעותיות; בגישה תמיכתית ניתן ליווי תומך ומעודד לאדם וניתן דגש על הכוחות שלו וחיזוק מערכות התמיכה בחייו; הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית מתמקדת בהכרת דפוסי החשיבה הדאגניים ושינויי שלהם.
בשלוותה מטפלים בהפרעת חרדה בגישה התנהגותית־קוגניטיבית. המטפל והמטופל מזהים את מגוון ההתנהגויות הנקשרות לדאגה ועובדים על הפסקתן ועל הגברה של התנהגויות חלופיות. כמו כן, המטופל לומד שיטות להרפיה גופנית, ונעזר בהן כתגובה חלופית למתח המאפיין את הדאגה.
המטופל לומד לקבל מצבי אי־ודאות כחלק מהקיום האנושי, והוא מפסיק להיות ממוקד כל העת בחיפוש אחר ודאות, שאינה אלא אשליה.
מדובר בטיפול שדורש השקעה רבה של המטופל והמטפל, אולם תרומתו לשיפור איכות חייו ותפקודו של האדם הסובל מההפרעה היא רבה ומשמעותית.
רכיב מרכזי בהתמודדות עם הפרעות החרדה הוא הטיפול התרופתי. ברוב הפרעות החרדה ישנה המלצה ברורה של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA) על שימוש בתרופות. ישנם שני סוגים מקובלים של תרופות:
• תרופות נוגדות־חרדה שהשפעתן מיידית, אך הן יעילות לפרק זמן מוגבל. בקבוצה זו נכללות תרופות כמו: קלונקס, קסנקס, ואליום ולוריוון. תרופות אלה יינתנו על פי רוב לצורך התמודדות ראשונית עם תסמיני החרדה, אך לא לטווח ארוך.
• תרופות נוגדות־חרדה שמתחילות להשפיע רק אחרי 4-2 שבועות, אך מעניקות כיסוי נוגד־חרדה לכל שעות היממה בצורה מתמשכת. בקבוצה זו נכללות תרופות כמו: רסיטל, ציפרלקס, פרוזאק, לוסטרל, אנפרניל ופקסט. תרופות אלה יינתנו בדרך כלל לטווח הארוך, במקביל לטיפול התנהגותי־קוגניטיבי.
הרופאים בשלוותה עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם צוות הפסיכולוגים. ערוץ ההידברות הוא פתוח ויומיומי, ולכל החלטה על מתן טיפול תרופתי קודמת התייעצות. מגוון הדעות הקיים בקרב הצוות המטפל מובא בחשבון, וההחלטות מתקבלות בשיתוף מלא של המטופל ובמטרה להביא לשיפור מהיר ומשמעותי במצבו הנפשי.
איפה מטפלים?
במבוגרים מגיל 20 במסגרת מרפאת חרדה של בית החולים, ובילדים ובני נוער במסגרת מרפאת ילדים ונוער.
כמה עוד כמוני יש?
1 מכל 4 אנשים בעולם המערבי סובל מחרדה.
