לא ברור מי המציא את השם הזה. שלוותה: מילה שלא קיימת בלקסיקון העברי ובעלת צליל מיושן, ארכאי שכזה. במציאות הקשה של 1956, כשהקמפוס דמוי הקיבוץ יועד לבית חולים פסיכיאטרי, הבחירה בשם המבטא רוגע, שלווה ונינוחות, שיקפה חזון פסטורלי, חלום ומשאלת לב.
אני צופה בקמפוס הפורח והמוריק, ומנסה להגדיר מה נותר מאותם ימים ראשונים. בלי ספק, הגישה: כבוד, התחשבות, סובלנות, מחויבות והרבה הקשבה. דורות המטפלים שעברו כאן מאז הביאו איתם תוספת נכבדה של תקווה ושל יכולות מקצועיות מעולות.
אני מנסה להשוות בין דור החזון של אז, שהתמודד בצורה מעוררת השתאות עם נטל היסטורי עצום, לדור המטפלים הנמרצים והשאפתנים של היום: דור שרואה בכל מטופל עולם ומלואו, ושמבין אולי יותר את מורכבותו של עולם בריאות הנפש הדורשת ממנו ללמוד בלי הרף, להתפתח, לחקור, לשבור מיתוסים, להילחם בסטיגמות ולראות בהחלמת המטופל יעד חסר פשרות.
בריאות הנפש היא תחום קשה ומרתק. זהו תחום שלעתים קרובות מפגיש את העוסק בו עם תהומות בלתי נתפסים של כאב וסבל, עם מבוכה וחוסר אונים, עם אי־ודאות ודאגה עצומה. אך זהו גם תחום של תקוות חדשות, של החלמה והתגברות, של התפתחות אישית ושל אנושיות במיטבה.
בשביל להיות מטפל בשלוותה, עליך להצטייד בהתלהבות בלתי נדלית ובאהבה אמיתית למקצוע. עליך להתחייב להמשיך ללמוד, לחפש תשובות, להאמין בעצמך, אך בעיקר להאמין בזולת. לדעת, לחשוב, להרגיש, ובעיקר לרצות להבין.
הכותב, ד"ר שמואל קרון, הוא המנהל הקודם של המרכז לבריאות הנפש שלוותה
