חובת השמירה על הסודיות הרפואית של המטופל מעוגנת בחוקים, בנהלים ובקודים אתיים, בהמשך לשבועת הרופא על נוסחיה השונים. יתרה מזאת, היא תנאי הכרחי לאמון הדדי וליכולת של המטופל להרגיש בטוח למסור לרופא מידע מלא ואמין על מצבו הרפואי, על הרקע התורשתי שלו, על אורח חייו ועל התנאים הסביבתיים שבהם הוא חי, נתונים החיוניים לצורך אבחון ולקביעת דרכי הטיפול.
הדרישה לסודיות מתחילה כבר בשבועת היפוקרטס: "כל אשר אראה ואשמע הנוגע לחיי אדם, בטפלי בחולים או אף מחוץ לעבודתי, אשר אין להשמיעו בחוץ, לא אגלה והוא ייחשב לי לסוד מקודש".
חוק זכויות החולה 1996 – תשנ"ו, קבע את עקרון "חובת הזהירות": "כל ידיעה שהגיעה לרופא או לכל עובד במערכת הבריאות, במסגרת עבודתו הינה מידע שאסור למוסרו למי שאינו מוסמך לכך או אינו צריך מידע זה לצרכי העבודה. שמירת הסודיות הינה תנאי הכרחי לאמון החולה, מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אימון שישמרם בסוד".
הזכות לפרטיות מוגנת בחוקים נוספים:
לפי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א – 1981, "כל מידע הנוגע למצב בריאותו של אדם או לצנעת חייו, הוא מידע פרטי וממילא - סודי". החוק קובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, ואם היא נעשתה במזיד, היא מהווה עבירה פלילית שעונשה המרבי הוא מאסר של שנה.
לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שמירת הפרטיות וצנעת הפרט היא ביטוי להגנה על כבודו של האדם באשר הוא אדם. עניינים פרטיים שאינם גלויים וידועים לכל, וסוד שיחו של אדם, חובה על מי שאותו אדם בחר לשתפו בהם שלא לגלותם לאחרים.
מתי כן מותר למטפל או למוסד הרפואי למסור מידע?
לפי חוק זכויות החולה, סעיף 20, רק במקרים הבאים:
1. ההמטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע.
2. חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי.
3. מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל.
הכותבת היא מנהלת מחלקת רישום ומידע רפואי
