התעוררתי בשבת בבוקר כמו כל עם ישראל למשמע אזעקות וטילים.
אני רבש"ץ קיבוץ מגן, אני שליח ציבור ותפקידי הוא להגן על הקיבוץ שלי, לכן ברגע שהבנתי שזו לא סתם מתקפת טילים, לקחתי את הנשק ונסעתי לנקודת התצפית הכי גבוהה בקיבוץ.
אני רואה נפילות, אך לא תזוזות של אנשים. בזמן הזה כבר הוריתי לכיתת הכוננות להתכונן לאירוע גדול. טלפון מהקב"ט שמספר לי שהרגע עברו אותו שני מחבלים על אופנועים. החלטתי שאני נכנס לאוטו ונוסע בעקבותיהם, אני צריך לעצור אותם מלחדור לקיבוץ שלי.
בדרך אני רואה רכב ובתוכו אישה ירויה, בעלה לידה צועק לשמיים. מולי עובר המחבל הראשון על האופנוע, אני מחסל אותו מיד וחוזר לקיבוץ.
כיתת הכוננות כבר הייתה מוכנה בשלב זה, עם נשקים שלופים מול הגדר. 3-4 טנדרים עמוסים במחבלים 300 מטר מאיתנו, על הגדר מנסים לחתוך אותה. אני מבין שאני חייב לבלום אותם ושהדרך היחידה היא לדרוס אותם. מכניס מחסנית לאקדח ונוסע בנסיעה פראית לעברם. עשרות כדורים נורים לעברי ואני לא עוצר.
מיכל מים גדול עוצר מבעדי להגיע אליהם עם הרכב. אני מוציא את הנשק ומרסס ללא הפסקה.
מסתובב עם הרכב, ממשיך בנסיעה מהירה כשלפתע אני מרגיש חבטה חזקה באוטו, חטפתי טיל RPG.
אני לא מצליח לשלוט ברכב ומרגיש כאב עצום ברגל, אני מסתכל ורואה שמהקרסול ומטה, אין רגל. אני מגיע לנקודה, חבר כיתת כוננות עושה לי חוסם עורקים ברגל ואני נשאר שכוב ליד הגלגלים של הרכב. מבעד לגלגלים אני רואה מרחוק מחבל אחד שהצליח לחדור.
אני רואה אותו ומת להרוג אותו אבל אין לי עם מה.
אני שומע את החבר'ה שלי יורים בלי הפסקה. לאירוע הזה התכוננו שנים, זו הסיבה שלקיבוץ שלי היו הכי הרבה נשקים. כיתת הכוננות של קיבוץ מגן ידעה בדיוק מה המשימה שלה.
חולצתי תחת אש והגעתי עם מסוק לבית חולים הדסה. לפני מספר ימים הגעתי ללוינשטיין והתחלתי את תהליך השיקום.
