ממצב רוח מרומם ותחושת כל-יכולות למעמקי הדיכאון, ההפרעה הדו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) נעה בתנועות חדות מקצה לקצה, בלי קשר למציאות חיצונית – פוגעת בתפקוד התעסוקתי, משבשת קשרים בין-אישיים, ומעכבת את מימוש היכולות של המטופל בכל תחומי החיים. מדובר בהפרעה שהשכיחות שלה באוכלוסייה היא 1%, ללא הבדלי גזע, דת, או מין. ההפרעה מלווה את המין האנושי כבר אלפי שנים, והיא מוזכרת תדיר גם בכתבי הרופאים של יוון העתיקה, בימי הביניים, ובhתר שאת בעת החדשה כשהמחקר הרפואי נתן עליה את הדעת בניסיון להבין ולטפל.
מהלך ההפרעה
בין התקף להתקף יכולות לחלוף שנים שבהם החולה מאוזן במצב רוחו, היכולות הקוגניטיביות והרגשיות שלו שמורות, והוא מתפקד היטב במישור התעסוקתי, כאיש משפחה, וכו'. יש חולים שעברו אפיזודה מאנית אחת בצעירותם, ולאחר מכן סבלו מדיכאון בלבד, בעוד אחרים יציגו אפיזודות מתחלפות של מאניה ודיכאון על בסיס שנתי. קבוצה נוספת של חולים יציגו אפיזודה מאנית אחת לכמה שנים, ולא יסבלו כלל מאפיזודות דיכאוניות, אחרים יחוו התקפים שבהם המאניה מתונה יחסית (היפומאניה) וייתכן אף מצב ללא תקופות מאניות כלל אלא רק תקופות דיכאון.
איך זה מרגיש?
מצב המאניה מאופיין באופוריה, התעלות, תחושת כל־יכולות ופעלתנות יתר, מחשבות מהירות ונטייה לרקום תוכניות חדשות וגרנדיוזיות. ההתנהגות בזמן ההתקף מתאפיינת במעשים נמהרים, בחוסר סבלנות עד כדי רגזנות ובמקרים קיצוניים אף בהפגנת אלימות, בהיעדר צורך בשינה ובתשוקה מינית מוגברת. כל אלה עשויים לגרום לשיפוט לקוי של המציאות.
מצב הדיכאון מאופיין בעצבות, ייאוש, חוסר הנאה מפעילויות שגרמו הנאה קודם לכן, הפרעה בשינה, עייפות, חוסר אנרגיה, חוסר תיאבון, תחושת אכזבה עצמית, קשיי ריכוז, חוסר מנוחה ומחשבות על חוסר ערך עצמי וחוסר טעם לחיים. יש נטייה לצמצם באופן הדרגתי את הטריטוריה שבה מתנהלים החיים ולהתנתק מהסביבה, לעתים עד כדי חוסר רצון של החולה לקום ממיטתו ומחשבות אובדניות.
איך מטפלים?
טיפול הליבה בהפרעה דו-קוטבית הוא תרופתי; במצבים של מאניה הטיפול הוא בתרופות מייצבות מצב-רוח ותרופות הרגעה, ובמצבים של דיכאון משתמשים גם בתרופות נוגדות דיכאון. מעבר לטיפול התרופתי חשוב מאוד שיהיה מטפל אישי קבוע לאורך זמן; מישהו שיסביר למטופל על ההפרעה, יתמוך בו, ויעזור לו לחזור לחיים בקהילה. הקשר הטיפולי מהווה בסיס ליצירת אמון עם המטופל, ולאפשרות שיתמיד במעקב הרפואי, ייקח את התרופות, ויתקדם מבחינת התפקוד והמימוש העצמי. המעקב הפסיכיאטרי נחוץ לניטור מצבו הרפואי של המטופל, האיזון התרופתי, מעקב אחרי תופעות לוואי (אם יש), ומתן מענה לשאלות של המטופל ובני משפחתו בתחומים אלה. יש חשיבות מיוחדת בהפיכת המשפחה לשותפה בטיפול, לסייע להורים או לבן\בת-זוג בהבנת ההפרעה, בקבלת ההחלטות, ולטפל בקשיים המשפחתיים הרגשיים הנובעים מהמצב.
