השעה היתה 23:00 בלילה כשהחליטו להוריד אותי לניתוח דחוף.
אחרי 4 שבועות ששכבתי בבי'ח, איפושהו הרגשתי הקלה, אך מיד לאחר מכן בא הבכי והרגשת הכישלון, לא הצלחתי לשמוח על הניתוח הרי כל-כך ניסיתי, עשיתי כל מה שהיה צריך לעשות, אכלתי כמו שצריך, שתיתי הרבה, הייתי במעקב אצל הרופאים הכי טובים, עשיתי כל מה שאמרו לי לעשות אך זה לא עזר, צריך לרדת למטה ולהוציא את התינוקת, אפילו שמוקדם.
הייתי בשבוע 27 באותו יום, והערכת המשקל היתה 600 גרם, ידעתי שהיום הזה יגיע אבל האמנתי וחשבתי שאני אצליח להחזיק יותר מעמד - לפחות עד לשבוע 29 לפחות עד הקילו ה- 1. אבל זה לא קרה. לאורך הניתוח לא הפסקתי לבכות. רעדתי נורא והיו צריכים לתת לי חומרים מרגיעים.
הניתוח נמשך כמעט שבוע לפחות ככה הרגשתי כי הוא נמשך סה'כ 20 דקות.
כששמעתי את הבכי של זוהר שלי בפעם הראשונה, התחדש אצלי הבכי אבל היתה גם הקלה ידעתי שזה סימן טוב, קיבלנו ציון אפגר 9-10 נאמר לי אח'כ.
בפעם הראשונה שראיתי אותה שוכבת בין כל הצינורות, החוטים, המסכה על הפנים, החיתול שלא מתאים חשבתי שהכל חלום רע. אני אלך לישון והכל יעבור, זה היה זוועה, סיוט שפשוט צריך להתעורר ממנו.
אז הלכתי לישון, הלכתי שוב לפגייה והכל היה אותו דבר. לקח לי קרוב לשבוע ימים להבין שזה לא חלום, שזו מציאות מפחידה של מתח ולחץ, של הצלחה וכישלון, של שלב קדימה ו-2 שלבים אחורה, של דיכאון ועצב.
מול שמחה מאושר, שזו התמודדות יומיומית 24 שעות שלי ושלה וההתמודדות הזו חסרת רחמים ללא שום כפרה. עד היום כשאני מגיעה בבוקר לפגיה, הפחד והלחץ קיימים. בין אם במעלית שיש הרבה אנשים שעוצרים כמעט בכל קומה, בין אם זה הכניסה והמסדרון הארוך נורא בדרך לפגייה ובין אם זה הצפצופיים של הילדה שלי או של מישהו אחר.
יש בי איזו מין 'שמחה' - טוב זו לא הילדה שלי, הילדה שלי - זוהר שלי - כבר לא בטיפול נמרץ, הצפצופים הם לא שלה, היא כבר גדולה (2 ק'ג) והיא נמצאת בחדר אחר של הפגים המתקדמים, 'אז למה את דואגת'? אני שואלת את עצמי, 'זה לא נשלט' אני עונה.
ההתמודדות שלי עם כל תקופת האשפוז בפגייה היתה קשה, אומנם אני בטוחה שלכולם קשה אך אצלי זה התבטא בצורת דיכאון.
ישנם 3 שלבים (בעיני) לתקופה:
השלב הראשון - ההלם לא ממש מבינים מה קורה מסביב, המדיניות של המחלקה, האחיות, החוקים והזכויות. לאחר מכן בא הדיכאון, הרחמים העצמיים, ההסתגרות האישית ההתכחשות למצב.
השלב השני – ההתמודדות. כעבור שבועיים מתחילים להבין שזו המציאות הקשה, מתחילים להבין ברפואת הפגים ולשאול את השאלות הנכונות, לעבור יום יום ולשמוח על כל יום שעובר, הנכונות לבכות על כל ירידה או דרדור במצב ולשמוח על כל עלייה במשקל, וכל התקדמות קדימה.
השלב השלישי – לקראת החזרה הביתה. השמחה מהולה בלחץ, חלומות וסיוטים על דברים נוראיים שקורים בבית, מצד אחד האושר לעזוב ומצד שני הפחד לעזוב.
אני עכשיו בשלב השלישי, עוד שבוע לאשפוז.
מוכן בבית, אני מוכנה ובעלי מוכן אך הפחד קיים. פחד שאולי נצטרך לחזור, פחד שיקרה משהו.
פחד לעזוב את הצוות המיומן שליווה אותנו והיה מענה למקור תמיכה בכל דבר.
הפחד הזה לחיים הכל-כך זעירים האלו הוא פחד מתמיד, פחד שהופך לחשש ומשתנה לדאגה. בשאיפה נגיע לשלב הזה במהרה.
הצוות במחלקת פגים בבבי'ח כרמל הוא צוות אנושי, מקצועי ומדהים ביכולת הספיגה שלו. לכולם שם איכפת. לכולם יש את הסבלנות להתמודד עם ההורים. למנהל המחלקה איכפת ממצבי הרוח של ההורים כמו גם לשאר הרופאים. והאחיות הנפלאות שתמיד פנויות וסבלניות בכל הירידות ומאושרות איתנו בכל העליות.
בהזדמנות זו אנציח את התודה שלי אליהם. הלוואי ויבוא היום ואוכל להחזיר ולו במעט לכולם על העבודה הנאמנה והאיכפתית האין סופית.
