אודותינו

היסטוריה - סורוקה בקו האש

אחיות מטפלות בחייל פצוע

תולדות בית החולים המרכזי בנגב, שזורים בתולדות המדינה ומערכות צבא ההגנה לישראל לבלי הפרד 


אפילו הפתיחה הרשמית של בית החולים, בתאריך 20.10.59, נערכה למחרת היום שבו חגגה באר שבע את יום השנה העשירי לכיבושה בידי כוחות צה''ל במלחמת השחרור
בשנת 1956, בזמן מבצע קדש, היה בית החולים בשלבים תכנוניים ראשוניים. לקחי המבצע, בכל הקשור להיערכות הרפואית-ביטחונית, הובילו לשינויים חשובים בתכנון בית החולים, בהם: בניית מקלט ובית חולים חירום; בניית רמפה מיוחדת לשינוע פצועים לחדרי הניתוח והרנטגן ללא צורך במעליות, העלולות לצאת מכלל שימוש בעתות חירום; תכנון חדרי הניתוח כך שכל כירורג יוכל, בעת הצורך, לנתח שני חולים בעת ובעונה אחת, וכן הכשרת ''מגרש חניה מיוחד לשירותי הליקופטרים''.
שנות ה- 60 המוקדמות היו שנים גדושות פעילות עבור ביה''ח המרכזי לנגב בבאר-שבע. יחידות צה''ל, שהיו פרושות ברחבי הנגב ועסקו בפעולות צבאיות רבות היקף למניעת חדירת חוליות מחבלים מגבולות ירדן, מצרים ורצועת עזה, סיפקו תעסוקה רבת היקף למחלקות הכירורגיות של ביה''ח בכלל ושל המחלקה האורתופדית בפרט.
בשנת 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, עמד בית החולים במבחן קשה, כאשר לראשונה מאז פתיחתו היה עליו לתפקד בשעת חירום. למלחמת ששת הימים קדמה תקופה ארוכה של כוננות כללית. הדבר נתן את אותותיו גם בבית החולים, שנערך בכוננות מוגברת עוד קודם לפרוץ הקרבות. כל הכלים, המכשירים והתרופות היו ערוכים ומוכנים במרתף בית החולים.
''… כשעתיים לאחר שקיבלנו את ההודעה על פרוץ המלחמה, כבר התחילו להגיע פצועים. אנו היינו מוכנים. בית החולים היה בית החולים העורפי של כל האזור, וכל הפצועים הגיעו לכאן. כאן נעשה המיון: את המקרים הקשים ביותר היינו משאירים אצלנו להמשך טיפול, ואת היתר היינו מעבירים לטיפול בצפון הארץ, או נותנים את הטיפול הדרוש ומשחררים הביתה. בסך הכל עברו אצלנו למעלה מאלף פצועים, וגם כמה עשרות שבויים פצועים …''
(ד''ר יוסף שטרן, מתוך הספר: ''לתולדות שירותי הרפואה בנגב'').

בית החולים עבר את טבילת האש הראשונה בהצלחה, ורכש לו שם טוב, הן מבחינת הטיפול שקיבלו הפצועים, והן מבחינת היחס לחולים ולבני משפחותיהם. הוכח שבית החולים הצעיר, יחסית, מסוגל לתפקד היטב מבחינה רפואית.
עם שוך הקרבות, גם כאשר חזרו כל בתי החולים בארץ לפעילות שגרתית שוטפת, המשיך בית החולים המרכזי בנגב לעמוד בקו החזית הראשון בדרום. כאשר חודשים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים החלה תקופה בת כשלוש שנים של מלחמת התשה באזור התעלה, אך טבעי היה שבהיותו הקרוב ביותר לחזית, ימלא בית החולים תפקיד מכריע בטיפול בפצועים הרבים.
בעת הצורך, יצאו רופאי בית החולים גם לשטח, כדי להגיש סיוע לנפגעים באזורי הפגיעה. כך היה בליל הפגיעה באח''י ''אילת'', כך היה כשהתפוצץ מטען התחמושת בנמל אילת, וכך גם ''עשו'' רופאי בית החולים כותרות בעיתונות בארץ ובחו''ל, כשהושיטו עזרה ראשונה לנפגעי המטוס הלובי שיורט על ידי חיל האוויר הישראלי באזור תעלת סואץ.

בשבת, ה־ 6 באוקטובר 1973, בשעה 12:00, הורתה מפקדת חיל הרפואה למנהל בית החולים, פרופ' יוסף שטרן, להיערך לאפשרות של קליטת נפגעים בתוך זמן קצר. עם קבלת ההודעה נכנס בית החולים לכוננות שעת חירום: בשלב ראשון הוזעק סגל בית החולים. בשלב שני הוחל בפינוי בית החולים, וכ- 80% מהמאושפזים פונו לביתם בסיוע רכבים פרטיים של מתנדבים.
פריסת בית החולים בשעת חירום הגיעה ל- 860 מיטות והופעלו בו שישה חדרי ניתוח. במהלך המלחמה בוצעו בבית החולים למעלה מ- 400 ניתוחים, חלקם מסובכים ביותר, שהצילו את חייהם של פצועים רבים. בזמן המלחמה הופעלה בבית החולים יחידה מיוחדת לטיפול נשימתי נמרץ, שהייתה ערב המלחמה בשלבי הרצה, אולם לרגל המצב הופעלה בהיקף מלא ובהצלחה מרובה.
מאז ועד עצם היום הזה ממשיך המרכז הרפואי סורוקה להיות בית החולים הקדמי של חזית הדרום - הן בטיפול בחיילי צה''ל בשגרה ובחירום, והן בטיפול בנפגעי טרור ובפיגועים.

פרחים על שולחן הניתוחים

''… יש הטוענים כי הקשה שבמלחמות ישראל הייתה מלחמת ההתשה. באחד מפרקי אותה מלחמה, שנמשכה שלוש שנים, הפעילו המצרים צלפים, שהיו יורים ירי מכוון היטב לעבר החיילים במעוזים. כמעט שלא היה יום ללא נפגעים, וכמעט מידי יום ביומו היו המסוקים נוחתים בבית החולים והפצועים היו מובהלים לחדר הניתוח.
יום אחר יום עמלנו בחדר ניתוח, בניסיון להציל חיים של חיילים צעירים, כשהמועקה מחלחלת פנימה, עוד ועוד. לילה אחד הגיע חייל עם פציעת ראש קשה. פרופ' פסקל טיברין, אז מנהל המחלקה הנוירוכירורגית, עמד בראש הצוות שביצע בחייל ניתוח מוח, בניסיון להציל את חייו. באוויר החדר עמדה מועקה גדולה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. הניתוח נמשך כבר כמעט שבע שעות, והעסק לא נראה טוב. ואז, ברגע מסוים של מתח מצטבר, התפרץ פרופ' טיברין: 'אלה הילדים שלנו', הוא אמר. 'אלה הפרחים שלנו, שנקטפים ככה בדמי חייהם מול עינינו… בשביל זה אנחנו מגדלים אותם? שיהיו מטרה לצלפים?… '
עברו מאז הרבה שנים. לצערנו, עם השנים אנחנו נאלצים לפתח חסינות, ללמוד לשלוט ברגשות, להתרגל… אבל את הרגע ההוא, שהיה רגע אינטימי מאוד ובה בעת מרשים, אני לא שוכח …''
(סיפר: חביב קדם, סגן משנה למנכ''ל סורוקה).

בית חולים בשעת חירום

'' … הרופאים והאחיות שניצבו ליד הפצועים בשעותיהם הקשות ביותר, אינם מבינים היום מנין שאבו את הכוחות לעמוד במאמץ הממושך. היו אלה גילויי גבורה, שאינם נופלים מן הגילויים הנהדרים בשדה הקרב (…) המנהל הרפואי של בית החולים, ד''ר יוסף שטרן, רשאי בלי ספק להתגאות בחלק שנטל המוסד הזה במערכה להצלת חייהם של לוחמים פצועים. היינו מוכנים לשעת חירום, וזה בלי ספק הודות למאמץ והשקעות כספיות שבוצעו במשך שנים, כדי להכשיר מוסד זה לייעודו בשעת חירום, כאשר יידרש… ''
(כתב: שלמה גבעון, מעריב, 6.7.67)

אלוף פיקוד הדרום נפגש עם האחות שטיפלה בו לפני עשרים שנה
''… מפגש יוצא דופן התקיים בפיקוד הדרום, כשהסבתא חווה מרציאנו נכנסה ללשכת האלוף, ובדמעות של אושר חיבקה את אלוף הפיקוד, שלמה ינאי. היה זה מפגש ראשון בין ינאי, שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, לבין מרציאנו, אז אחות במילואים שגויסה בתחילת המלחמה והוצבה במחלקת הפלסטיקה של סורוקה, שטיפלה בפצוע. ינאי, אז קצין שריון צעיר, נפגע מפגיעת טיל סאגר. אחרי מספר ימי אשפוז נמלט מבית החולים וחזר לגדודו בטרמפים. כעבור זמן קצר נפגע הטנק שבו לחם, מיכל הדלק התלקח וינאי נפצע קשה ופונה לסורוקה כשהוא סובל מ- 50% כוויות בכל גופו, שם טופל והחלים …''
(מעריב, 11.7.96).
''… בשעה 07:50 נראתה התחנה המרכזית של באר שבע כמו שדה קרב. מחבל שזרק שני רימונים, גרם

לפציעתם של 66 בני אדם (…) עד השעה 09:00 פונו כל הפצועים לבי''ח סורוקה במכוניות פרטיות ובאמבולנסים. מצבם של הפצועים הוגדר 'קשה' …''אמבולנס צבאי מפנה חייל למיון
'' … בית החולים, שלא קיבל כל התרעה מוקדמת, נערך במהירות לקליטת הפצועים: הוקפאה הפעילות השוטפת; שוריינו חדרי ניתוח; מכון הרנטגן נערך לקליטת נפגעים; בנק הדם נכנס לכוננות והוזמנו מנות דם נוספות; המעבדות ההמטולוגית והכימית הוכנסו לנוהל חירום; הוזעקו צוותים רפואיים מכל המקצועות – הכירורגיים, הפדיאטריים ואחרים; חדר המיון תוגבר באחיות מיומנות ממקצועות הטראומה; האגף הפנימי תוגבר ברופאים בכירים, שדאגו לפנות את חדר המיון מהחולים ששכבו בו; צוות המחלקה הפסיכיאטרית הפעיל מרכז לטיפול בנפגעי הלם ותגובות חרדה; וכן נפתח מרכז מידע שאויש על ידי עובדות סוציאליות, לטיפול במשפחות נפגעים ולהזרמת מידע עדכני לכלי התקשורת.
עד לשעה 12:30, מועד סיום האירוע, הגיעו לסורוקה 66 פצועים, מהם 32 בתוך 30 דקות מעת התרחשות האירוע. יתר הנפגעים הגיעו תוך שעה. הנפגעים מוינו לפי דרגות הפציעה. הנפגעים הקשים יותר - הופנו לחדר טראומה. עבור הנפגעים הקלים - נפתח אתר מיוחד. חיילים שהיו בין החולים הקלים פונו למתקן צבאי, בעוד שהאזרחים זכו לטיפול מיידי בחדר מיון. בתוך 90 דקות, כאשר עדיין המשיכו להגיע נפגעים מהאירוע, הצליח בית החולים לחזור לשגרה, ולקלוט חולים אחרים שהגיעו לטיפול ...''
(עיתון סורוקה מס' 6, ינואר 1999) ​