התמחויות והוראה

מידע מקצועי לרופאים ראשוניים

עלון ​מידע בנושא אובדנות


אובדנות

• זיהוי 

• הערכה

• מניעה

המידע המוגש בעלון זה נועד לסייע לרופא המטפל באנשים אשר עלולים להיות בסיכון מוגבר להתאבדות.

מותר ואף מומלץ להעתיק, לשכפל, לצטט, או להפיץ מידע לכל המעוניין. אנו מקווים שבעת הצורך, מידע זה יסייע לאנשי הצוות הרפואי לזהות אנשים בסיכון מוגבר, להעריך את חומרת הסיכון וליזום התערבות טיפולית מתאימה.

הסיוע לאנשים המצויים במצוקה נפשית ובסכנת התאבדות חייב להתבסס על התייחסות מקצועית מקיפה ומעמיקה, הכוללת בדרך כלל אבחון נפשי מהימן, הערכה פסיכו סוציאלית, החלטות אודות מסגרת הטיפול המתאימה וכמובן טיפול על ידי איש המקצוע המתאים. המידע המובא בזאת אינו בה במקום כל אלו. הוא נועד להדגיש את ההיבטים העיקריים הנחוצים לזיהוי אובדנות, להגביר מודעות ולעודד רופאים (שאינם פסיכיאטרים) ליטול תפקיד משמעותי במניעת אובדנות.

מניעת התאבדויות היא אחד האתגרים הקשים בעבודת הרופא. הערכת סיכון להתאבדות ותכנון התערבות מונעת יעילה דורשים מיומנות גבוהה ונסיון קליני רב, והם ייעשו בדרך כלל בידי פסיכיאטר. רבים מהאנשים הנמצאים בסיכון להתאבדות בוחרים ברופא הראשוני ככתובת לקבלת עזרה. לכן חשובה יכולתו של הרופא לזהות מצבים של סיכון מוגבר להתאבדות וליזום את תהליך ההערכה וההתערבות הטיפולית.


קבוצת סיכון מוגדרת להתאבדות

התאבדות היא תופעה רבת גורמים, וקשה לאפיין קבוצת סיכון מוגדרת: כל אדם יכול להיקלע למשבר אובדני. הסיכון האובדני גבוה במיוחד אצל:

• גברים יותר מנשים (יחס של כ1 ל-4)

• קשישים

• מתבגרים

• אנשים שביצעו בעבר ניסיונות התאבדות

• אנשים שאובחנו כסובלים מהפרעות נפשיות

• חולים במחלות גופניות קשות

• עולים ומהגרים

• אנשים המצויים במצבי לחץ ומשבר


מצבים בהם חשוב להעריך סיכון להתאבדות:

• פונה המבטא מחשבות התאבדות או מבקש מהרופא עזרה למות.

• אדם המבטא חוסר תקווה, ייאוש, או תחושת חוסר מוצא מבעיותיו.

• חולה המשמיע ביטויי פרידה ומרמז על הכנות למות.

• חולה המעורר חשש של אגירת תרופות

• חולה הפוגע בעצמו או מזניח את בריאותו.


התאבדות באנשים הסובלים מהפרעות נפשיות

• דיכאון: שיעור המתאבדים בקרב הסובלים מדיכאון חד קוטבי או דו קוטבי מגיע לכדי 15%. הסיכון קיים לכל משכו של גל דכאוני, אך הוא רב יותר לפני התחלת טיפול נוגד דיכאון, ואף יותר מכך בשלבים הראשונים של שיפור במצב החולה.

• סכיזופרניה: מלווה בסיכון בשיעור של 10%.הסיכון במיוחד אצל חולים שתפקודם קודם למחלה היה גבוה, אצל חולים הסובלים מהזיות שמיעה של קולות המורים להם להתאבד, ואצל חולים הסובלים מדיכאון הנלווה לאפיזודה פסיכוטית ומדיכאון פוסט- פסיכוטי.

• הפרעות חרדה: בעיקר בחולים הסובלים מהתקפי פאניקה. הסיכון קשור לחומרת המחלה.

• הפרעת אישיות גבולית: סיכון של כ- 7%. הסיכון גבוה במיוחד כאשר יש תחלואה נפשית נוספת, שימוש בסמים או אלכוהול, אימפולסיביות, מאפיינים אנטי סוציאליים, פגיעה עצמית, ותגובות פסיכוטיות.

• אלכוהוליזם: סיכון בשיעור  כ- 10%.סיכון מוגבר כאשר נלווה שימוש בסמים בצעירים, באלכוהוליסטים הסובלים מהפרעות נפשיות נוספות, ובסמוך למשברי חיים. שימוש באלכוהול יכול לנבוע מניסיון ל"טיפול עצמי" בהפרעות נפשיות קשות.


התאבדות ומחלות גופניות

במחלות קשות וממושכות שיעור ההתאבדות קשור למידת הסבל שנגרם ע"י המחלה, מחלה סופנית כשלעצמה אינה סיבה שכיחה להתאבדות.

יש לשים לב במיוחד לחולים אשר סובלים מכאב כרוני, בעלי מגבלה משמעותית בתפקוד, תלויים בזולת, חשים חוסר אונים, אובדן ערך עצמי, אובדן משמעות לחיים וחוסר יכולת ליהנות.

מחלות ספציפיות: מחלות ופגיעות מוחיות, פגיעה בעמוד השדרה, איידס, ממאירויות, מחלת כליות כרוניות.

מרבית החולים במחלות גופניות המבטאים אובדנות יגיבו היטיב לטיפול הולם: טיפול נפשי, אנטי דכאוני, וטיפול להקלת סבל וכאב.


הערכת הסיכון האובדני

בתהליך ההערכה יש לברר את המרכיבים הבאים:

• כוונה אובדנית: האם קיימות מחשבות של התאבדות? מה רמת האמביוולנטיות.

• משמעות ומוטיבציה: מה מבטאת החשיבה האובדנית: האם רצון למות? להפסיק לחיות, להפסיק לסבול? האם קיימת בעיית חיים שלגביה ההתאבדות מהווה "פיתרון"?

• תכנון: האם חשב איך או היכן לבצע התאבדות? הא החל בהכנות? האם היו ביטויי פרידה, חיסול חובות, חלוקת רכוש אישי?

• התנהגויות הרס עצמי: האם אי פעם פגע בעצמו במתכוון? האם ניסה להתאבד?

• מצב פיסיולוגי, רגשי וקוגניטיבי: האם נמצא במצב המגביר את הסיכון, או מפחית את השליטה בדחפים? האם קיים דיכאון או ייאוש? האם סובל מבדידות, אכזבה, או מבטא זעם בלתי נשלט? האם נמצא במודעות צלולה ומלאה?

• גורמי משבר: האם סבל לאחרונה אובדן משמעותי?  האם נחשף למצבי לחץ לטראומה נפשית?

• יכולת התמודדות: האם מסוגל לווסת את רגשותיו, להירגע, להפחית תחושת כאב ומצוקה? האם מסוגל לשתף פעולה בטיפול? האם יכול לשקול חלופות שונות לפתרון בעיותיו?

• גורמי סיכון אפידמיולוגיים: האם שייך לקבוצת סיכון ידועה?

• מערכת תמך: מה יכולתו להיעזר במערכת תמך כגון משפחה, קהילה וחברים? האם מערכות אלו זמינות ומתפקדות?

• זמינות אמצעי קטל: האם יש לו נגישות לנשק? האם מקבל תרופות בעלות רמת רעילות גבוהה?


שיקולים לבחירת ההתערבות בהתאבדות:

מידת הדחיפות: האם מדובר בסיכון מיידי? מה מידת היכולת לשלוט בדחפים אובדניים? האם ניכרת התנהגות בלתי צפויה?

הצורך בהגנה: האם נדרשת השגחה מיוחדת? האם המטופל מסוגל לשתף פעולה בצורת הטיפול המוצע? האם אפשר והאם רצוי לטפל בכפייה?

עלות מול תועלת: האם החלופה הנשקלת היא בעלת יעילות ידועה, ומנגד מה ההשלכות ארוכות הטווח שלה מבחינת המטופל.


עקרונות הטיפול בהתאבדות

הרופא הראשוני נדרש להעריך את רמת הדחיפות והמיידיות שבסיכון האובדני, ליזום התארגנות ראשונית של מערכת התמך, ולהפנות את המטופל לטיפול מתאים על ידי גורם בריאות הנפש.

1. אסוף את כל המידע המתייחס לשיקולים לבחירת ההתערבות

2. שקול את טווח האפשרויות להתערבות, כולל: הפניה למרכז לבריאות הנפש, למיון בבי"ח כללי, לטיפול מרפאתי בהשגחת בני הבית, או לטיפול ללא השגחה, שקול גם את האפשרות של אי הפניה לטיפול. התועלת שבהפנייה דחופה למיון פסיכיאטרי צריכה להישקל מול המשמעויות האישיות והחברתיות העלולות לנבוע ממנה. שמור אופציה זו למקרים בהם אינך מסוגל להעריך את רמת המסוכנות, ולמקרים של התנהגות אובדנית בלתי נשלטת או בלתי ניתנת לצפייה.

3. עבוד בצוות: שתף אחרים בשיקולך, השתדל לקבל ייעוץ מוקדם ככל האפשר.

4. שתף ככל הניתן את המטופל ובני משפחתו בתוכנית הטיפול.

5.בטא אופטימיות, תן מידע מהימן על הפרוגנוזה הטובה של טיפול בהפרעות מצב הרוח והתאבדויות.

6. הפחת את זמינות כלי נשק ותרופות רעילות. הורה בסמכותיות להרחיק מן הבית כלי נשק ומאגרי תרופות.

7. תן אפשרות לביטוי מילולי של רגשות קשים ומחשבות התאבדות.

8. הבטח זמינות שלך או של גורמי סיוע אחרים במידה ומתפתח מצב חירום נפשי

9.במידה ואין אפשרות להפנייה דחופה לבריאות הנפש, שקול התחלת טיפול תרופתי מתאים תוך התייעצות עם פסיכיאטר.

10. הקפד על מעקב תכוף עד להעברת המטופל לידי גורם טיפולי.


כללי אל תעשה במניעת התאבדויות:

• היזהר מהכחשה: גם אדם המוכר לך היטב עלול להיות אובדני. כל התנהגות הינה ביטוי של מצוקה קשה ואין להתייחס אליה בביטול.

• המנע מהטפת מוסר, ומהתייחסות שיפוטית וביקורתית, ואל תנסה להתמודד באמצעות פילוסופיית חיים.

• אל תדרוש מהמטופל התחייבות שלא יתאבד. המנע מלהגיב באכזבה או בכעס אם מצבו אינו משתפר או אף מוחמר.

• אל תנסה לשכנע את המטופל שכדאי לחיות והמצב אינו נורא . בעיניו ההפך הוא הנכון.

• אל תבטיח הבטחות לא מבוססות, שעלולות להתברר במהרה ככוזבות. בטא אופטימיות אך מנע ציפייה לתרופת פלא.

• אל תיתפס לפסימיות ופסימיות ולתחושת חוסר אונים מקצועי. זכור כי תהליך החלמה ממצבי מצוקה נפשית דורש זמן וסבלנות.