שנת יתר מוגדרת כמצב של ישנוניות מופרזת במשך היום והתקפי שינה (אשר לא ניתן לנמקם בכמות שינה לא מספקת), או כתקופת מעבר ממושכת עד למצב של עירונות מלאה אחרי היקיצה.
כשלא ניתן למצוא עדות ברורה לאתיולוגיה אורגנית, מתקשר מצב זה, בדרך כלל, להפרעות נפשיות. לעיתים קרובות זהו סימפיטום של הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית, של הפרעה דיכאונית חוזרת או של אפיזודה דיכאונית.
אף-על-פי-כן, קורה שהסובל מההפרעה אינו עומד בקריטריונים של הפרעה נפשית אחרת, אף שיש עדות לבסיס פסיכופתולוגי של התלונה.
חולים אחדים ימצאו בעצמם את הקשר בין נטייתם להירדם בזמנים לא מתאימים, ובין חוויות לא נעימות מסוימות שעברו עליהם במשך היום.
אחרים יכחישו קשר כזה, אפילו כשקלינאי מנוסה יזהה אותו. במקרים אחרים אי אפשר לזהות בנקל גורמים רגשיים או פסיכולוגיים נוספים, אבל העדר לכאורה של גורמים אורגניים מרמז ששנת היתר נובעת, קרוב לוודאי, ממקור פסיכוגני.
