דיכאון מג'ורי (Major Depressive Disorder – MDD)
דיכאון מג׳ורי (נקרא לעיתים גם דיכאון קליני), הינה הפרעה שכיחה (שכיחות של 17% במהלך החיים, עם יחס נשים: גברים 1:2 בגיל הפוריות) המלווה במצוקה, פגיעה תפקודית (חברתית, תעסוקתית ועוד) העלאת סיכון לאובדנות ותמותה מוקדמת ממחלות גופניות נלוות.
ההפרעה מתאפיינת בשבועיים ומעלה של מצב רוח עצוב או ירידה בהנאה ובעניין ומלווה בתסמינים נוספים:
ירידה או עלייה בתאבון ובמשקל.
שינה מופרעת (נדודי שינה או שינה מוגברת).
אי שקט או איטיות פסיכו-מוטורית.
עייפות או אובדן אנרגיה (משימות פשוטות דורשות מאמץ רב ומבוצעות בצורה לא יעילה).
ירידה בהערכה העצמית ובביטחון העצמי או תחושת אשמה מוגברת.
ירידה ביכולת לחשוב בבהירות, להתרכז או לקבל החלטות (לעיתים פגיעה הפיכה בזיכרון).
חוסר תקווה, מחשבות חוזרות על מוות, מחשבות אובדניות עם או ללא תכנית וניסיונות אובדניים.
התמונה הקלינית של דיכאון מג'ורי יכולה להיות שונה מאדם לאדם. מצב הרוח לרוב מתואר על ידי האדם כדיכאון או עצבות, אך בחלק מהמקרים האדם ירגיש חרד או יבטא תלונות גופניות (כמו כאבים) או רוגזנות (התפרצויות זעם, תסכול מופרז). בילדים ובמתבגרים, מצב הרוח הבולט עשוי להיות עצבנות ולא עצבות.
ירידה בהנאה או בעניין כמעט תמיד נוכחת ובאה לידי ביטוי בחוסר עניין בתחביבים או בפעילויות שלפני כן הביאו את האדם לכדי הנאה. הקרובים לאותו אדם יבחינו בהימנעות חברתית וזניחה של אותן פעילויות בהן נהג להשתתף. בחלק מהמקרים תהיה ירידה משמעותית בתשוקה המינית.
הגישה הטיפולית לדיכאון, המותאמת לכל מטופל באופן פרטני, כוללת טיפול בפסיכותרפיה (קוגניטיבי-התנהגותי, בין אישי ודינמי) ותרופות נוגדות דיכאון. במידה ואין שיפור מספק בתסמיני הדיכאון בתגובה להתערבויות אלה, ניתן לעבור לקווי טיפול מתקדמים כולל תרופות נוספות התומכות בהשפעה נוגדת הדיכאון, וטיפול בגרייה מוחית (כגון טיפול בנזעי חשמל וטיפול בגרייה מגנטית).
דיכאון מג'ורי הינה הפרעה כרונית כאשר למעלה מחצי מהמטופלים אשר חוו אפיזודה דיכאונית יחוו אפיזודה חוזרת. לאור זאת, מעבר לטיפול בזמן ההחמרה הדיכאונית, בחלק ניכר מהמטופלים נדרש טיפול מניעתי מתמשך למנוע הישנות של הדיכאון.
הפרעת דיכאון מתמיד – דיסתימיה (Persistent Depressive Disorder – Dysthymia)
הפרעת דיכאון מתמיד מתחילה בדרך כלל בגיל מוקדם (בילדות, בגיל ההתבגרות או מוקדם בחיים הבוגרים) והינה בהגדרתה בעלת מהלך כרוני.
ההפרעה מתאפיינת בתסמיני דיכאון בעוצמה פחותה מאשר דיכאון מג'ורי עם מצב רוח עצוב רוב היום, במשך רוב הימים, במשך שנתיים לפחות (בילדים יכול לבוא לידי ביטוי בעצבנות במשך שנה) ומלווה בתסמינים הבאים: תאבון ירוד או אכילה מרובה, נדודי שינה או שינה מוגברת, עייפות או אובדן אנרגיה, ירידה בריכוז או ביכולת לקבל החלטות, מחשבות שליליות ותחושת ייאוש.
התסמינים גורמים למצוקה משמעותית או לפגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי, או בתחומי חיים משמעותיים אחרים.
הטיפול כולל פסיכותרפיה ותרופות נוגדות דיכאון.
דיכאון לאחר לידה
דיכאון לאחר לידה הפך בשנים האחרונות לתסמונת יותר ויותר ''מדוברת'' ומוכרת. ההסתרה והבושה שליוו לעתים תסמונת זו בעבר הולכות ופוחתות ולעומת זאת ההכרה, התייחסות ואיכויות הטיפול הולכות ועולות.
חלק ניכר מהנשים מדווחות על הפרעה רגשית כלשהי לאחר הלידה. התופעה השכיחה ביותר היא הופעת מצב רוח ירוד מלווה רגישות ייתר ונטייה לבכי בשבוע שלאחר הלידה. מצב זה מוסבר בעיקר על ידי הצניחה החדה ברמות ההורמונים לאחר הלידה, עצם הארוע הסטרסוגני והמשמעות המיידית של לקיחת אחריות על הרך הנולד. מיעוט מנשים אלו (אך עדיין כ-10 אחוז מכלל הנשים) יחוו בהמשך למצב זה, התפתחות של הפרעת דיכאון מג'ורי אשר עשוי לכלול מצב רוח ירוד, שינויים בשינה ותאבון, ירידה בריכוז, בעניין ובהנאה, ראיה פסימית, מחשבות של ערך עצמי ירוד ואשמה, שינויים מוטוריים, מחשבות אובדניות וקושי תפקודי. במקרים רבים קיים גם קושי בהתקשרות עם התינוק, תחושה שהטיפול בו ''מכני'', ויש קושי לחוות הנאה מהקשר.
חשוב לציין כי ברב המקרים לא מופיעים כל הסימפטומים וההסתמנות שונה מאוד מאישה לאישה. רק ב 0.1-0.2 אחוז יופיעו הפרעות ניכרות בבוחן המציאות (פסיכוזה).
דיכאון אחרי לידה מחדד את הקשר בין גוף-נפש-חברה כאשר קיימים יחסי גומלין בין המצב הביולוגי (מאמץ הלידה, שינויים הורמונליים, עייפות) למצב פסיכולוגי (התמודדות עם הזהות החדשה כאם) למצב החברתי (שינוי המקום במשפחה ובחברה).
נשים רבות מגיעות לשלב זה בחייהן עם ציפיות שנבנו במשך שנים לגבי הדרך בה יתפקדו כאימהות. ציפיה זו נסמכת על הפנמה של מסרים ישירים ועקיפים שעברו אליהן והם כוללים לעתים קרובות פנטזיות מושלמות על תפקוד אימהי אינסטיקטיבי ומיידי, התקשרות מיידית לתינוק, והנאה מהשינוי בחייהן. על רקע זה תחושות של דיכאון נחוות כמביישות ולא ראויות. האם אינה מבינה מה קורה לה, לעתים היא חשה בושה שאינה מרגישה כפי שציפתה וכפי שנראה לה שמצפים ממנה, והיא מסתירה את תחושותיה וכתוצאה מכך חשה בודדה ולא מובנת. תחושת הדיכאון מביאה לעתים גם לתחושה שהיא אינה אמא מספיק טובה ובעקבות כך נפגע דימויה הנשי והאישי עד תחושת כישלון ומשבר זהות.
על רקע האמור ברור כי טיפול מיטבי יתייחס לכלל ההבטים שצויינו ויכלול גם הוא מרכיב ביולוגי, פסיכולוגי וסביבתי, כאשר הטיפול ''תפור'' אישית על סמך מכלול הגורמים, וביניהם גם עוצמת הדיכאון.
לעתים קרובות הורדת העומס האובייקטיבי, שיתוף בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, תמיכה באופנים שונים והתערבות פסיכולוגית (אפילו נקודתית) כבר מביאים להקלה משמעותית.
במקרים אחרים ניתן להיעזר גם בתרופות נוגדות דיכאון, אשר יעילותן מוכחת היטב במצבים כאלו. קיימות היום תרופות יעילות אשר פועלות יחסית מהר, מצטיינות בפרופיל תופעות לואי יחסית נוח וחלקן ניתנות ללקיחה גם במקביל להנקה.
בטיפול יעיל ניתן תוך מספר שבועות לחוש שינוי ניכר בהרגשה ובתפקוד. המשמעות מעבר להקלה על סבלה של האם היא גם השיפור ביכולת ליצור קשר טוב ותואם עם התינוק בתקופת חייו הראשונה, דבר שחיוני להתפתחותו. טיפולים כאלו ניתנים בדרך כלל במסגרת אמבולטורית. במקרים קשים יותר ניתן להעזר במסגרת של טיפול יום שהיא אינטנסיבית יותר ורק במיעוט מהמקרים יש צורך באשפוז.
ככל שעולה המודעות החברתית למצבי דיכאון בכלל, ולדכאון לאחר לידה בפרט פוחתת הסטיגמה בפניה לטיפול. למעשה אפשר לראות פניה לטיפול דווקא כמעשה אחראי של אם שמודעת למה שקורה לה ולוקחת אחריות על מצבה ומצב ילדה, בכדי להגיע מהר ככל שניתן למצב בו תרגיש טוב, תטפל בילדה ותהנה מאימהותה החדשה.
