בפסיכיאטריה של הילד נהוג להבחין בין הפרעות רגשיות המיוחדות לילדות ולתקופת ההתבגרות ובין הפרעות ניאורוטיות של הבגרות
יש ארבעה צידוקים להבחנה זה:
ממצאי המחקרים מעידים בעקביות, שרוב הילדים הסובלים מהפרעות רגשיות מתפתחים למבוגרים נורמליים: רק במיעוט קטן אפשר למצוא הפרעות ניאורוטיות בבגרות. יתרה מזו, אצל רוב המבוגרים הסובלים מהפרעות ניאורוטיות לא ניכרו שום סימנים פסיכופתולוגיים משמעותיים בתקופת הילדות. לפיכך, אין המשכיות ברורה בהפרעות הרגשיות החלות בשתי
תקופות גיל אלה.
נראה שהפרעות רגשיות של הילדות הן הקצנה של מגמות התפתחותיות תקינות, ולא תופעות שהן כשלעצמן חריגות מבחינה איכותית.
מקובלת ההנחה התיאורטית שהמנגנונים הנפשיים המעורבים בהפרעות רגשיות אצל ילדים שונים, כנראה, מאלה המעורבים בניאורוזות של הבגרות.
קשה יותר לתחם בבירור הפרעות רגשיות של הילדות לכדי חטיבות ייחודיות מקובלות, כמו הפרעות בעתיות (פוביות) או הפרעות טורדניות (אובססיביות).
הנקודה השלישית שצוינה חסרה תוקף אמפירי. נתונים אפידמיולוגיים מרמזים, שאם הנקודה הרביעית נכונה, הרי שזו רק שאלה של דרגה ביכולת ההבחנה (כשהפרעות רגשיות לא מובחנות, נפוצות גם בילדות וגם בבגרות) בהתאם לכך, האפיון השני (כלומר התאמה התפתחותית) משמש כמפתח אבחוני בהגדרת
ההבדל בין הפרעות רגשיות שתחילתן בילדות, ובין הפרעות ניאורוטיות.
גם תקפותה של הבחנה זו אינה ודאית, אך יש עדות אמפירית המרמזת על פרוגנוזה טובה יותר בהפרעות רגשיות (בילדות) המתאימות מבחינה התפתחותית.
