קבוצת הפרעות זו מתאפיינת בהתחלה מוקדמת ובשילוב של פעילות יתר מווסתת עם הפרעה בקשב והעדר התמדה בביצוע משימות. מאפיינים אלה באים לידי ביטוי במצבים שונים ומתמידים לאורך זמן.
כיום נוטים לחשוב שחריגות מולדות ממלאות תפקיד מכריע בהיווצרות ההפרעות האלה, אבל עדיין חסר ידע לגבי אטיולוגיה ייחודית. בשנים האחרונות רווח השימוש במונח האבחוני ''הפרעת קשב'' (Attention deficit disorder) לצורך תיאור התסמונת. במסגרת זו לא השתמשנו במונח זה, מאחר שהוא מרמז על תהליכים פסיכולוגיים שמהותם אינה ידועה וכן משום שהוא מאפשר הכללת האבחנה על ילדים מלאי חרדות, ''חולמניים'' או עסוקים במחשבות, שבעיותיהם שונות משל אלה הסובלים מהפרעת קשב. יחד עם זאת ברור שמההיבט ההתנהגותי, בעיות בקשב הן האפיון המרכזי של התסמונות ההיפרקינטיות.
הפרעות היפרקינטיות מופיעות תמיד בשלב התפתחותי מוקדם, ובדרך כלל ב- 5 השנים הראשונות לחיים.
המאפיינים העיקריים הם:
העדר התמדה בפעולות הדורשות מעורבות קוגניטיבית ונטייה לעבור מפעילות בלי להשלים אף אחת, יחד עם פעילות יתר לא מאורגנת ולא מווסתת. בעיות אלה
נמשכות לרוב עד הבגרות, אך רבים מהסובלים מראים שיפור הדרגתי בקשב ובפעילות.
כמה חריגות עלולות להתלוות להפרעות אלה. ילדים היפרקינטיים הם על-פי-רוב פזיזים, אימפולסיביים, נוטים לתאונות ונקלעים לבעיות משמעת בגלל חוסר תשומת לב לכללים (ולא כתוצאה מהתנגדות מכוונת להם). הקשר עם מבוגרים מתאפיין בהתנהגות חסרת מעצורים ובהעדר זהירות ואיפוק. הם לרוב מבודדים ולא מקובלים בקרב בני גילם. פגימות קוגניטיביות הן שכיחות מאוד וכך גם עיכובים ייחודיים בהתפתחות המוטורית ובהתפתחות השפה.
סיבוכים משניים כוללים התנהגות לא חברתית והערכה עצמית נמוכה. בהתאם לכך יש חפיפה ניכרת בין התסמונת ההיפרקינטית ובין דפוסים אחרים של התנהגות מופרעת, כמו ''הפרעת התנהגות לא חברותית''. עם זאת, על פי הידע העכשווי, עדיף להפריד קבוצת הפרעות שהיפרקינטיות היא הבעיה העיקרית בה.
הפרעות היפרקינטיות שכיחות יותר בקרב בנים מאשר בקרב בנות. להפרעות אלה נלווים, בשכיחות גבוהה, קשיי קריאה (וקשיי למידה אחרים).
