ד"ר חגי סובק בן 35, מתמחה במחלקה כירורגית ב', נשוי למור, אחות טיפת חלב ואבא לשלושה קטנטנים.
ד"ר סובק הוא בכלל אומן בנשמתו. הוא למד תיאטרון בתיכון אלון ברמת השרון, אוהב נגרות - בעיקר לעבוד עם עץ, ונהנה לבשל בירה בבית. לא פלא שכששאלנו אותו מדוע בחר לעסוק בכירורגיה הוא מספר שמאז ומתמיד אהב דברים שדורשים עבודת ידיים ויצירה. "כירורגיה היא תחום שכולל שימוש במכשירים ובחומרים, וזה ממש כמו לפסל" הוא מספר. "בנוסף, העיסוק בנושא סוף חיים הוא קשה, ובכירורגיה אתה רואה יותר אופק – רואים את התוצאה של מה שאתה עושה יחסית מהר".
מקרה שזכור לך במיוחד?
כשהייתי סטודנט בסבב כירורגיה נקראתי להשתתף בניתוח שידעתי שיהיה ארוך ומסובך אך לא תיארתי לעצמי שיימשך 14 שעות, כמו ריצת מרתון. זה נראה לי בהתחלה בלתי אפשרי – הוצאת גידול שהצריך כריתת כלי דם ושחזור מאוד סבוכים. הייתי מהופנט מאיך שהמנתח, ד"ר נחמני, עבד. בסוף הניתוח, כשיצאתי הביתה והלכתי לרכב, כבר היה לילה וחשוך. אני זוכר שהייתי עוד שעות תחת ההשראה של הניתוח הזה, לראות מה הרפואה יכולה לעשות".
הוא מדבר בהערכה עמוקה על ההתמחות והעבודה עם צוות מחלקה כירורגית ב' ובמיוחד את העבודה תחת פרופ' אביטל "יש לי הרבה הערכה אליו" הוא מספר ומפרט: "הוא מצליח לשלב כירורגיה ברמה הגבוהה ביותר, ולא מתפשר על האנושיות בדרך".
התחום שמעניין אותו במיוחד הוא ניתוחים רובוטיים וניתוחי אגן: "לנתח באגן זה מאוד לא פשוט מבחינה אנדוסקופית והרובוט נותן כל-כך הרבה תנועה בחלל מאוד צר".
ד"ר סובק משתף שהכי חשוב לו "להיות בנאדם ולראות את הבנאדם שבו אני מטפל לפני הכל, אח"כ כל היתר. אמר לי את זה ד"ר זאב אפרת, חבר משפחה שהוא רופא גם כן ומאז אני לוקח את המשפט הזה אתי."
מה החלום שלך?
החלום שלי שיום אחד תהיה לי בקתת קיץ משלי בפינלנד ושאוכל לבלות שם עם המשפחה כמה חודשים בשנה.
