מידע על מחלות

בלוטת התריס

בלוטת התריס (המכונה גם בלוטת התירואיד או בלוטת המגן) היא בלוטה אנדוקרינית (כלמר, בלוטה שמפרישה הורמונים) בעלת צורת פרפר, הנמצאת בבסיס קדמת הצוואר. תפקידה הוא לייצר הורמונים, ואלה מועברים באמצעות הדם לכל הרקמות בגוף. הורמוני התריס מסייעים, בין היתר, לתפקוד התקין של המוח, של הלב ושל השרירים. הורמוני התריס גם מאפשרים לגוף לנצל אנרגיה ולשמור על חום הגוף.

תת־פעילות של בלוטת התריס (היפותירואידיזם) היא מצב שבו הבלוטה לא מייצרת כמות מספקת של הורמוני תריס. כתוצאה מכך ישנה האטה בחילוף החומרים במערכות שונות של הגוף. ההפרעה הזאת שכיחה יותר בקרב נשים וקשישים.

תסמינים המעידים על תת פעילות הבלוטה

לתת־פעילות של בלוטת התריס יש תסמינים רבים בגלל ההשפעה שיש לה על מערכות רבות בגוף. התסמינים מתפתחים בדרך כלל בהדרגה, ולכן לעיתים קשה מאוד להבחין בהם.

• תחילה מופיעים חולשה, עייפות, עצירות, יובש בעור, שיבוש המחזור החודשי, עלייה במשקל ואי־סבילות לקור.
• בהמשך יכולים להופיע צרידות, שינויים בשיער, דיכאון וירידה בתפקודים הקוגניטיביים: הפרעה בזיכרון וחשיבה איטית.
• במקרים נדירים שבהם ישנה תת־פעילות של בלוטת התריס, אך זו אינה מאובחנת, עלולים להופיע תסמינים קשים (כמו פגיעה בלב ובעצבים) הדורשים טיפול באשפוז.

חשוב לאזן את פעילות הבלוטה אצל כל אדם, אבל במיוחד כמדובר בנשים. בתקופה שלפני הלידה עלולות ההפרעות בתפקוד בלוטת התריס לפגוע בתינוק, ובכלל, זוהי אחת הסיבות השכיחות לבעיות פוריות.
חולשה, עייפות, כאבי שרירים, תחושת נימול, עצירות, אי־סבילות לקור או דיכאון מחייבים פנייה לבדיקה רפואית. קושי לנשום, קושי לבלוע ושינויים במצב ההכרה - שאופייניים לסיבוכים הנדירים של המחלה - מחייבים פנייה דחופה לקבלת עזרה רפואית.

גורמים

לתת־פעילות של בלוטת התריס יכולות להיות סיבות רבות. 

• במקרים מסויימים היא נובעת ממחלה – כמו מחלת השימוטו, שהיא הסיבה השכיחה ביותר כיום לבעיה. זוהי מחלה אוטואימנוית, כלומר המערכת החיסונית של הגוף מזהה בבלוטה גורם זר והיא תוקפת אותה והורסת אותה.
•  יש גם מקרים בהם הבלוטה נפגעת בעקבות מחלה ויראלית הגורמת לתירואדיטיס תת-חריפה, כלומר דלקת של בלוטת התריס.
• גם מצבים הורמונליים כמו לידה, עלולים לגרום לפגיעה בבלוטת התריס. במקרה זה מדובר בפגיעה זמנית. כ־5% מהנשים יפתחו תת־פעילות של בלוטת התריס בחודשים שלאחר הלידה. התסמינים מופיעים שלושה ־ ארבעה חודשים לאחר הלידה וחולפים מעצמם לאחר כחודשיים־שלושה.
• הפגיעה בבלוטה עלולה להתרחש כתוצאה מתרופות כמו ליתיום או אמיודרון (procor) או אינטרפרון, וכן בשל קרינה. בלוטת התריס רגישה מאד לקרינה, וכאשר במסגרת טיפול במחלה ממארת נעשות הקרנות לאזור הצוואר, או כאשר הבלוטה סופגת קרינה עקב שימוש ביוד רדיואקטיבי, שהוא טיפול שכיח לעודף פעילות של בלוטת התריס – המחיר עלול להיות הרס של הבלוטה.
• חסרים תזונתיים עלולים לכלול מחסור או עודף של יוד. היוד שאנו מקבלים דרך המזון הוא מקורו של הורמון התירוקסין, וכאשר הוא נמצא בכמויות לא מתאימות – עלולה להיפגע פעילותה של בלוטת התריס.
• יש מצבים בהם נאלצים לכרות חלק מבלוטת התריס או את כולה, למשל כאשר מגלים בה גידול. ויש אנשים שנולדים מלכתחילה ללא בלוטת התריס, או עם בלוטת תריס שאינה נמצאת במקומה הרגיל - מה שפוגע בתפקודה.
• ולבסוף, יש מקרים נדירים בהם בעיות אחרות בגוף, בעיקר באזורי המוח האחראים להפעלתה של בלוטת התריס – יותרת המוח וההיפותלמוס, גורמות לשיבושים בתפקודה של הבלוטה. מצב זה מכונה היפותירואידיזם שניוני.

כיצד מאבחנים?

אבחנת ההפרעה נעשית על סמך בדיקת דם. לעיתים תת־הפעילות מתגלה באופן מקרי בבדיקת דם שגרתית, בלי שהמטופל הבחין בתסמינים כלשהם. במקרים אחרים נעשה האבחון על סמך בדיקת דם שנלקחה במסגרת בירור של תסמינים מתאימים כמו עייפות, חולשה ודיכאון. הבדיקה הפשוטה ביותר לבדוק אם יש בעיה של תפקוד בלוטת התריס ,לצורך העניין, תת תריסיות , היא בדיקת TSH שהוא הורמון מופרש בבלוטת יותרת המוח ומפקחת על תפקוד בלוטת התריס . אם יש ירידה בתפקוד בלוטת התריס - כלומה ירידה בייצור של הורמון של בלוטת התריס - רמת ה-TSH עולה באופן אוטומטי. זו בדיקה מאוד רגישה להערכה של תפקוד של בלוטת התריס מרוב רובם של המקרים . במקרים שיש שאלה של טיפול או בירור יותר מעמיק לסיבה של ההפרעה בתפקוד בלוטת התריס יש צורך בבדיקות משלימות של רמות הורמוני תריס FT4 ו- FT3
הסתמכות על בדיקות הדם היא חיונית, משום שהתמונה הקלינית, כלומר התסמינים של הבעיה, הם כאלה שעלולים להיות תוצאה לגורמים שונים ומגוונים. היו אנשים, בעיקר נשים, שבשאיפה לרזות, למשל, נטלו על דעת עצמם את ההורמון. התוצאות של צעד כזה עלולות להיות פגיעה בקצב הלב, ואף שיבוש של פעילות בלוטת התריס, שעד אז פעלה כשורה.

האם זו מחלה כרונית או מחלה זמנית שתחלוף?

מלבד במקרים בהם היא קשורה במצב חולף, כמו בעקבות לידה - תת־פעילות של בלוטת התריס היא בדרך כלל בעיה כרונית הנמשכת כל החיים. כאמור יש מצבים מסוימים שתת תריסיות היא זמנית למשל אחרי לידה. בדרך כלל ההפרעה חולפת באופן ספונטני תוך מספר חודשים אך לעיתים דורשת טיפול עקב חומרתה , אף אם הוא זמני . יש גם מצבים של דלקת בבלוטת התריס שמווית לעיתים בתת תריסיות שגם בדרך כלל חולפת באופן ספונטני

הטיפול

הטיפול מתמקד, אפוא, בהשלמת ההורמון החסר, התירוקסין, ממקור סינתטי.
בארץ קיימות כיום שתי תרופות שמכילות לבותירוקסין: אלטרוקסין ויוטירוקס. האתגר הגדול הוא התאמת המינון. לאחר האבחנה מתחילים בדרך כלל במינון שנע בין 50 ל־100 מיקרוגרם ביום. לאחר 6-4 שבועות חוזרים על בדיקת הדם ומחליטים על המינון המתאים. חשוב מאוד ליטול את התרופה באופן סדיר - רצוי בבוקר לאחר צום הלילה, שכן אסור לשתות קפה או לאכול בחצי השעה שלפני נטילת התרופה ולאחריה.

חשוב - במיוחד אצל חולים מבוגרים - להתחיל את הטיפול במינון נמוך ולהעלות אותו בהדרגה כדי למנוע תופעות לוואי בלתי רצויות כמו דפיקות לב, עצבנות ורעד. אל יאוש! בדרך כלל מושג איזון בתוך פרק זמן של שבבועות בודדים עד שלושה חודשים. קשישים זקוקים בדרך כלל למינונים נמוכים יותר של ההורמון.
לאחר השגת האיזון יש להמשיך במעקב הרפואי. מומלץ לעשות בדיקת דם אחת לחצי שנה עד שנה כדי לוודא שהאיזון נשמר.

החלק החשוב ביותר בהצלחת הטיפול הוא חלקו של המטופל. פשוט, להתמיד בנטילת התרופה. 85% מהמקרים בהם לא מגיעים לאיזון – נעוצים בנטילה לא עקבית של התרופה, הגורמת לטיפול לא יעיל.

כאמור, אצל נשים חשוב במיוחד להגיע לאיזון הבלוטה בתקופה שלפני הלידה. בדרך כלל יש להעלות את מינון הטיפול בתקופה זו, ונדרש מעקב רפואי רציף. נשים שחוות תסמינים של עייפות ודיכאון בתקופה שאחרי הלידה – לעיתים מדובר בירידה זמנית בפעילות בלוטת התריס, שמתאזנת לאחר חודשים ספורים, אבל בדרך כלל חוזרת גם בלידות הבאות.

סיבוכים

סיבוכים כתוצאה מתת־פעילות של בלוטת התריס הם נדירים ביותר ונובעים בדרך כלל מהפרעה ממושכת בפעילות הבלוטה שלא טופלה באמצעות התרופות המתאימות. במקרה של סיבוך קשה יש לעיתים צורך באשפוז. הסיבוכים האפשריים הם פגיעה בלב, קושי בנשימה ובבליעה בעקבות לחץ של בלוטת התריס על הקנה או על הוושט הסמוכים אליה (במקרים שבהם בלוטת התריס מוגדלת), פגיעה נפשית - לרוב דיכאון עמוק, ופגיעהה עצבית הגורמת לכאבים או לתחושת נימול.

בסך הכל, מדובר בבעיה שניתן לחיות איתה, חשובה העקביות, וכן ההקפדה על מעקב רפואי ובדיקות דם אחת לשישה חודשים עד שנה. כמו כן חשוב להכיר את התסמינים, ואם הם מופיעים - לפנות לרופא המשפחה ולעשות בדיקת דם כדי לבדוק אם הייתה יציאה מהאיזון.