מידע על מחלות

רפלוקס

מצב שבו סוגר הושט התחתון אינו מתפקד באופן מלא וכך מתאפשר מעבר של תכולת הקיבה בחזרה אל הושט.

בקיצור

1.

התסמינים השכיחים ביותר: צרבת, חזרת המזון לפה וקושי בבליעה.

2.

בדרך כלל ניתן לאבחן את המחלה באמצעות הפרטים אותם מוסר החולה. במקרים בהם זה לא מספיק יש צורך בבדיקות נוספות.

3.

ניתן לטפל במחלה על ידי טיפול תרופתי, שינוי באורח החיים, טיפול ניתוחי וטיפול אנדוסקופי.

​מהי המחלה?

סוגר הושט התחתון הינו שריר הממוקם במעבר שבין הושט לקיבה. בתהליך עיכול נורמלי סוגר הושט התחתון נפתח (עובר הרפיה) ומאפשר למזון להיכנס אל הקיבה. לאחר מכן מתכווץ הסוגר ומונע זרימה חוזרת של המזון או של מיצי העיכול אל הושט.
במחלת ההחזר הקיבתי-ושטי, סוגר הושט התחתון אינו מתפקד באופן מלא וכך מתאפשר מעבר של תכולת הקיבה (או מקצתה) בחזרה אל הושט.
חומרת המחלה מושפעת ממספר גורמים כגון דרגת הפגיעה בתפקוד סוגר הושט התחתון, סוג הנוזלים הזורמים בחזרה אל תוך הושט, משך שהית החומצה בושט עד למעברה בחזרה לקיבה ונטרולה על ידי הרוק, שלימות רירית הושט, גורמים תזונתיים, התנהגותיים ועוד.
מחלת ההחזר הקיבתי-ושטי אינה ניתנת לריפוי, אך יש טיפולים המפחיתים את כמות החומצה המגיעה לושט ומקלים באופן משמעותי על סבלם של החולים.
מזונות כגון שוקולד ומזון עתיר שומן, קפאין, עישון, אלכוהול, השמנת יתר והריון גורמים להרפיה של סוגר הושט התחתון ומאפשרים לתוכן קיבה לחזור לושט. השפעתם של גורמים אלו רבה יותר כאשר תפקודו של סוגר הושט לקוי מלכתחילה.
בקע סרעפתי עלול לפגום ביעילותו של סוגר הושט התחתון. באופן נורמלי הפתח בסרעפת דרכו עובר הושט לוחץ על הושט מבחוץ וכך מהווה חלק מהמנגנון של מניעת ההחזר הקיבתי-ושטי. בקע סרעפתי מחליש את הלחץ החיצוני על הושט וכך מתאפשר מעבר מוגבר של תוכן קיבה לושט בעיקר במצבים בהם הלחץ בבטן מוגבר.

מהם תסמיני המחלה?

התסמינים השכיחים ביותר של מחלת ההחזר הקיבתי- ושטי הם:
צרבת, חזרת המזון לפה וקושי בבליעה.
הצרבת מאופיינת בחוסר נוחות, או תחושת שריפה מאחורי עצם החזה שמתחילה ברום הבטן ומקרינה לכיוון הצוואר. הצרבת מופיעה לסירוגין, היא שכיחה בעיקר כשעה לאחר האוכל, בזמן מאמץ גופני או בשכיבה פרקדן. התחושה מוקלת על ידי שתית מים או שימוש בתכשירים סותרי חומצה, אך היא נוטה להישנות בשכיחות גבוהה ולהפריע לתפקוד התקין.
חזרת תוכן של קיבה או ושט לפה שאינו מלווה בחילה או ניסיון הקאה. הפה או הלוע מתמלאים בנוזל חמוץ או צורב ולעתים ניתן לזהות בו גם חלקיקי מזון לא מעוכלים.
קיימים תסמינים פחות שכיחים והם כוללים כאבים בבליעה, תחושת מלאות בגרון שאינה קשורה באוכל, לארינגיטיס (דלקת של קנה הנשימה העליון), אסטמה , שיעול וכאבים בחזה שאינם קשורים בלב.

אבחון המחלה

הפרטים אותם מוסר החולה בדרך כלל מספיקים על מנת לאבחן את המחלה ואין תמיד הכרח בבדיקות נוספות.
בחולים בהם הסתמנות המחלה אינה טיפוסית נעזרים בבדיקות שונות כגון צילום רנטגן מיוחד של הושט, הקיבה והתרסריון ("בליעת בריום"), בדיקה אנדוסקופית של הושט – גסטרוסקופיה ובדיקה למדידת רמת החומציות בושט - ניטור חומציות הושט.

טיפול במחלה

הטיפול במחלה מבוסס בעיקר על תרופות ושינוי בתזונה ובאורח החיים.

טיפול תרופתי:

התרופות היעילות ביותר הן תרופות המפחיתות את הפרשת החומצה בקיבה. הן פועלות על-ידי עיכוב של משאבת המימן-אשלגן הממוקמת בתאי קיבה (תאים פריאטלים). תפקידם של תאים אלו הוא להפריש חומצה ועיכוב משאבת המימן הנמצאת בהם מונע את הפרשת החומצה.
תרופות נוספות הן תרופות סותרות חומצה או תרופות החוסמות את הקולטן להיסטמין.

שינוי התנהגות ואורחות חיים:

שינוי בתזונה ובאורח החיים כולל הימנעות ממזונות ומשקאות הגורמים להרפיית סוגר הושט התחתון כגון: יין, שוקולד, מנטה, מזון עתיר שומן וקפה. כמו כן מומלץ להימנע מאכילת הדרים, עגבניות ואוכל חריף שמגרים את רירית הושט הפצועה ומחמירים את התסמינים. אמצעי אחר המאפשר להפחית את התסמינים הוא הקטנת גודל המנות בכל ארוחה, ושמירה על מרווח של שלוש שעות בין הארוחה האחרונה לבין השינה.
ירידה במשקל, הימנעות מלבישת בגדים הדוקים והפסקת עישון גם כן יפחיתו את תסמיני המחלה. לבסוף, ניתן להפחית את הצרבת גם על-ידי הגבהת הראש בזמן השינה לגובה של 20 ס"מ מעל גובה הגוף. עצה זו יעילה רק בחולים שאת מרבית הצרבת חווים בלילה.

טיפול ניתוחי:

כאשר מחלת ההחזר הקיבתי-ושטי אינה מגיבה לטיפול התרופתי או כאשר החולה אינו מעונין ליטול תרופות באופן קבוע ניתן לטפל במחלה באמצעות ניתוח. הניתוח נקרא פונדופליקציה ובמהלכו עוטפים את החלק התחתון של הושט בחלק מהקיבה וכך מגבירים את הלחץ בסוגר הושט התחתון שכפי שהוזכר הינו זה המונע את חזרת תכולת הקיבה לושט.

טיפול אנדוסקפי:

STRETTA טיפול המיועד לחולים הנזקקים הלוקים בתמונת ומגיבים חלקי לטיפול התרופתי ונזקקים לטיפול תרופתי ממושך.