גלומרולונפריטיס
גלומרולונפריטיס היא דלקת של פקעיות הכליה. פקעית היא יחידה תפקודית של הכליה המורכבת מנימיות קטנות. דם הזורם בנימיות אלה עובר תהליך סינון שבמהלכו מסולקים חומרי פסולת ועודפי מים ומלח. דלקת הפקעית גורמת להיצרות חלל הנימיות וירידה בקצב פינוי חומרי הפסולת והמים מהדם לשתן. הדלקת פוגעת גם בקרום המהווה מחסום בין תאי הנימית והחלל שבו נוצר השתן, דבר הגורם לדליפה של מרכיבי הדם כגון חלבון וכדוריות הדם האדומות לשתן. גלומרולונפריטיס פוגעת בשתי הכליות.
סימנים:
המחלה יכולה להסתמן על ידי אחד או יותר מהתסמינים הבאים: הופעת בצקת, ירידה בתפקוד השתן, יתר לחץ דם (בשל אגירת מים ומלח עודפים), הופעת שתן דמי. סימנים כמו חולשה, בחילה וכאב ראש יכולים להופיע גם כן. אם קיימת הפרעה קשה בסינון הפקעיתי עלולים להיגרם סיבוכים כתוצאה מעודף מים (בצקת ראות). הצטברות של חומרי פסולות רעילים יכולה לפגוע באיברי הגוף השונים כמו קרומי הלב, הראות, מערכת העצבים ומנגנון קרישת הדם.
בבדיקות המעבדה נצפית עליה בקריאטינין ואוריה בדם (חומרי פסולת שאינם מפונים בקצב תקין לשתן). לעיתים קיימת הפרעה ברמת המלחים בדם כגון עליה ברמת האשלגן והזרחן וירידה ברמת הסידן ועליה בחומציות הדם. אנמיה (ירידה בהמוגלובין) עלולה להיגרם כתוצאה מעליה בנפח הדם על רקע צבירת נוזלים וכן ירידה ברמת אריטרופואטין- הורמון המיוצר על ידי הכליה ומעודד ייצור כדוריות אדומות. הדלקת הכליתית עלולה לפגוע בייצורו של הורמון זה.
בבדיקת השתן ניתן לראות הופעה של כדוריות אדומות וחלבון.
גורמי המחלה:
הגורמים למחלה מגוונים. גלומרולנפריטיס יכולה להיות מחלה ראשונית או חלק ממחלה רב מערכתית.
הצורה הנפוצה ביותר של גלומרולונפריטיס בילדים מתפתחת לאחר זיהום על ידי חיידק הסטרפטוקוקוס או אחרי זיהומים חיידקיים או נגיפיים אחרים. הפגיעה בכליה אינה נגרמת באופן ישיר על ידי מחולל הזיהום, לכן טיפול באנטיביוטיקה אינו יעיל. הדלקת נגרמת על ידי ערעור הפעילות של המערכת החיסונית, כך שתאי הדלקת וחומרים המופרשים מהם פוגעים בפקעית הכליה.
גלומרולונפריטיס יכולה להופיע במהלך מחלות אוטואימוניות בהן המערכת החיסונית בשל שיבוש בפעילותה, גורמת פגיעה באיברי הגוף השונים. דוגמאות לסוג מחלות זה הן: זאבת אדמתית מערכתית, דלקות כלי דם (וסקוליטיס) כגון הנוך שונליין פורפורה.
אבחון המחלה:
האיבחון של גלומרולונפריטיס נעשה על פי תלונות החולה, תסמינים בבדיקה הגופנית, בדיקות המעבדה והדמיה. כאשר לא ניתן בבירור לקבוע את סיבת המחלה יש צורך בביצוע ניקור כליה שיכול לסייע באפיון מדויק של התהליך הדלקתי, קביעת הגורם למחלה, חיזוי מהלכה והתאמת הטיפול.
טיפול:
לטיפול בגלומרולונפריטיס שני מרכיבים עיקריים: הטיפול בגורם המחלה, והטיפול התומך.
במקרה של גלומרולונפריטיס שלאחר זיהום, בדרך כלל אין צורך בטיפול ספציפי, כיוון שהמחלה חולפת באופן עצמוני. הטיפול התומך מכוון לשמירה על מאזן המים (מעקב אחר כמות השתיה והתאמתה לכמות השתן), טיפול ביתר לחץ דם, שמירה על רמה תקינה של מלחים בדם באמצעות התאמה של הרכב האוכל ותרופות. כאשר לא ניתן לשמור על תפוקת שתן המאפשרת את הפינוי הנדרש של חומרי פסולת ומים עודפים, או כשקיימת פגיעה במערכות הגוף על ידי רעלנים, יש צורך לבצע דיאליזה. הטיפול בדיאליזה הוא בדרך כלל זמני עד השיפור בתפקוד הכליתי.
מהלך המחלה והפרוגנוזה שלה תלויים בגורם המחולל, קיום טיפול יעיל ומשך המחלה עד מתן הטיפול. במקרה שמדובר בגלומרולונפריטיס שלאחר זיהום סטרפטוקוקלי רוב רובם של החולים מבריאים תוך מספר שבועות ללא נזק שארי, והטיפול הינו תומך בלבד במהלך השלב החד. אם קיים טיפול יעיל למחלה, והוא ניתן בהקדם, טרם נגרם נזק בלתי הפיך לרקמת הכליה, יש סיכוי טוב לשיפור בתפקוד הכליתי. המעקב אחר החולה הלוקה בגלומרולונפריטיס כולל בדיקה גופנית לאיתור סימנים כמו יתר לחץ דם, בצקת, בדיקות שתם ודם, ובדיקות ייחודיות נוספות בהתאם לסוג המחלה.
