מידע על מחלות
  • ד"ר דוד טובבין, מנהל היחידה לנפרולוגיה וליתר לחץ דם

אי ספיקת כליות

מחלת כליה כרונית היא מצב שבו קיימת פגיעה ברקמת הכליה ובתפקוד הכליה. תפקיד הכליה הוא לסנן חומרי פסולת ונוזלים ולהוציאם מהגוף בנוזל השתן. פגיעה בתפקוד הכליות עלולה לגרום להצטברות של חומרי פסולת ושל נוזלים בגוף.

בקיצור

1.

סימני האזהרה שמחייבים פניה לרופא: ירידה בכמות השתן, בחילות והקאות, כאבים בחזה, קוצר נשימה, חולשה ועייפות קשים, ושינויים במצב החשיבה וההכרה.

2.

האבחנה נעשית על סמך בדיקת דם ובדיקות שתן.

3.

ניתן למנוע פגיעה בכליות באמצעות שמירה על אורח חיים בריא. אם הכליות כבר נפגעו, ניתן בהחלט למנוע נזק נוסף באמצעות טיפול תרופתי מתאים

​אי־ספיקת כליות (RenaL Failure) היא מונח רפואי המציין הפרעה בתפקוד הכליות. המונח הזה הוחלף בשנים האחרונות בשני מונחים חדשים:
פגיעה כלייתית חדה (Acute Kidney Injury - AKI) לציון מצב של אי־ספיקת כליות חדה (Acute Renal Failure - ARF).
מחלת כליה כרונית (Chronic Kidney Disease - CKD) לציון מצב של אי־ספיקת כליות כרונית (Chronic RenaL Failure - CRF) .

מחלת כליה כרונית היא מצב שבו קיימת פגיעה ברקמת הכליה ובתפקוד הכליה. תפקיד הכליה הוא לסנן חומרי פסולת ונוזלים ולהוציאם מהגוף בנוזל השתן. פגיעה בתפקוד הכליות עלולה לגרום להצטברות של חומרי פסולת ושל נוזלים בגוף.
מחלת כליה כרונית נוטה להחמיר במשך הזמן, ולאחר חודשים - ולעיתים לאחר שנים - היא עלולה להפוך אצל חלק קטן מהחולים למחלת כליה סופנית (End Stage Renal Disease - ESRD) . מחלת כליה סופנית מצריכה מציאת תחליף לכליה שאינה מתפקדת. התחליף הזה עשוי להיות טיפולי דיאליזה או השתלת כליה. שני הפתרונות האלה הם תחליף חלקי - מהבחינה הכמותית ומהבחינה האיכותית - לכליות המקוריות. עם זאת השתלה היא פתרון עדיף על פני טיפולי דיאליזה - אצל חולים מתאימים שעברו הכנה מתאימה.
ניתן לעצור את ההידרדרות בתפקוד הכליות, אולם רקמת כליה שהפסיקה לתפקד ומתה לעולם לא תוכל לחזור לתפקוד. לכן חשוב מאוד לגלות אי־ספיקת כליות כרונית מוקדם ככל האפשר ולהתחיל מהר ככל שניתן את הטיפולים לבלימת ההידרדרות.

ממה נגרמת מחלת כליה כרונית?

למחלת כליה כרונית יש סיבות רבות, ובדרך הן משפיעות במשולב על התפתחות המחלה ועל החמרתה.
מחלת כליה כרונית ומחלה של הלב ושל כלי דם (Cardio Vascular Disease - CVD) לרוב משולבות זו בזו שכן לשתיהן גורמי סיכון משותפים כמו סוכרת, לחץ דם גבוה, עישון והשמנה, וכל אחת מהן גורמת למחלה האחרת ומחמירה אותה. למחלה המשולבת הזאת יש שם: תסמונת לבבית־כלייתית (Cardio Renal Syndrome)
למחלת כליה כרונית יש סיבוכים רבים שפוגעים במערכות רבות בגוף, והסיבוכים האלה נוטים להחריף ככל שהמחלה מחמירה. לכן חשוב לזהות ולטפל מוקדם ככל האפשר במחלת כליה כרונית ובגורמי הסיכון למחלה.
ההזדקנות של הכליה מתחילה בין גיל 30 לגיל 40 (בממוצע גיל 35), והדבר בא לידי ביטוי בירידה הדרגתית בתפקוד שלה. אצל אנשים בריאים, בעלי רקע גנטי טוב וללא גורמי סיכון צפויה הירידה בתפקוד להיות בשיעור מתון מאוד. כך, למשל, אצל שליש מבני ה־75 ומעלה שיש להם רקע גנטי טוב, ואין להם גורמי הסיכון - או שגורמי הסיכון מטופלים היטב - הירידה בתפקוד הכליה היא מינימלית - בשיעור של 10% בלבד.
אצל אדם שמוגדר "בריא ממוצע" - שאין לו מחלות קשות הפוגעות בכליה, אבל יש לו גורמי סיכון כמו לחץ דם גבוה ועודף שומנים בדם או שהוא עישן בעבר - אפילו במידה מתונה - עלול לאבד בגיל 75 כ־40% מהתפקוד הכלייתי שלו. אובדן תפקוד בשיעור כזה מוגדר "מחלת כליה כרונית בדרגה קלה־בינונית". ירידה כזאת בתפקוד הכליה מתרחשת לעיתים קרובות ללא שינוי בולט ברמת הקראטינין בדם.
אצל אנשים שלהם רקע גנטי גרוע וגורמי סיכון קשים שאינם מטופלים כיאות, עלולה הירידה בתפקוד הכליות להיות תלולה ומהירה יותר ומלווה בעלייה ניכרת ברמת הקראטינין. אם הכליה מתפקדת בשיעור של 45% בלבד מהתפקוד המלא שלה, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה בינונית־קשה. אם תפקוד הכליה הוא מתחת ל־30%, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה קשה, ואם התפקוד הוא בשיעור של מתחת ל־15% - מדובר במחלת כליה סופנית. ירידה של רמת התפקוד ל־7.5% ופחות מחייבת טיפול בדיאליזה או השתלת כליה.

ניתן לחלק את גורמי הסיכון למחלת כליה כרונית לשלוש קבוצות עיקריות:

1. גורמי סיכון שפוגעים בעת ובעונה אחת הן ברקמת הכליה ובתפקודה והן בלב ובכלי הדם ובתפקודם. גורמי הסיכון האלה הם עודף משקל, סוכרת, לחץ דם גבוה, יתר שומנים בדם (היפרליפידמיה) ועישון.
2. מחלות שפוגעות ישירות ברקמת הכליה ובתפקודה כמו חלבון בשתן, חמצת מטבולית, מחלת עצם מטבולית (במהלך מחלת כליה כרונית) ומחסור בברזל (אנמיה).
3. מחלות שפוגעות באופן עקיף בכליות ובתפקודן, ובהן מחלות של הלב ושל כלי הדם (למשל, אי־ספיקת לב, סיבוכים לאחר צנתור ולאחר ניתוחי מעקפים), זיהומים וחסימות בדרכי השתן, מחלות כליה דלקתיות ומחלות כליה פוליציסטיות. גם תרופות רבות - ובהן משככי כאבים ואנטיביוטיקות רבות - עלולות לפגוע בכליות.

מהם התסמינים של אי־ספיקת כליות כרונית?

התסמינים של מחלת כליה כרונית עלולים לבוא לידי ביטוי במערכות רבות ובתהליכים רבים בגוף:
1. קוצר נשימה, בצקות ולחץ דם גבוה - כתוצאה מאגירת נוזלים ברקמות שונות.
2. חוסר תיאבון, בחילה, הקאות, גרד, הפרעות שינה, כאבים בעקבות פגיעה בעצבים, הפרעות בחשיבה ובמצב הכרה, קשיים בתפקוד המיני - כתוצאה מהצטברות רעלים.
3. חולשה, עייפות וקוצר נשימה כתוצאה מהפרעה בייצור של כדוריות הדם האדומות. ההפרעה הזאת נגרמת בגלל שיבושים בהורמון אריתרופואטין שמפרישה הכליה ושמווסת את ייצור הדם בגוף.
4. עצמות חלשות שנוטות להישבר וכאבי עצמות. הסיבה: כתוצאה מהירידה בתפקוד הכליה ישנה פגיעה במאזן הסידן, הזרחן והוויטמין D.
5. שיבושים בפעולת הלב - עד כדי סיכון החיים - בגלל עודף אשלגן. נוסף על כך מגדילה מחלת הכליות את הסיכון למחלת לב איסכמית ולמחלה של כלי הדם הפריפריים.
6. לחץ דם גבוה - בין היתר בגלל הצטברות של עודפי נוזלים. את לחץ הדם הזה קשה מאוד לאזן.
מאחר שמחלת כליה כרונית נוטה להתפתח בהדרגה, הרי לעיתים קרובות גם התסמינים מופיעים בהדרגה.
בדרך כלל ככל שהנזק שנגרם לכליות חמור יותר, כך התסמינים יהיו קשים יותר.

כמה זמן זה נמשך?

אי־ספיקת כליות כרונית היא מחלה שנמשכת כל החיים.

איך מאבחנים?

האבחנה נעשית על סמך בדיקת דם ובדיקות שתן. לעיתים יש צורך בנטילת ביופסיה של הכליה כדי לקבוע מהו הגורם לפגיעה בכליה.
קיבלת הפניה לבדיקות דם?
ניתן לצפות בהפניה ולקבל הסברים והנחיות לבדיקות

איך מטפלים?

ראשית, חשוב לדעת שניתן למנוע פגיעה בכליות באמצעות שמירה על אורח חיים בריא: פעילות גופנית סדירה, הימנעות מעישון, הגבלת הצריכה של אלכוהול, שמירה על משקל תקין והקפדה על דיאטה מאוזנת מפחיתות את הסיכון לחלות במחלת כליות כרונית.
אם הכליות נפגעו, לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, אולם ניתן בהחלט למנוע נזק נוסף לכליות באמצעות טיפול תרופתי מתאים. למשל, אם הכליות ניזוקו בגלל סוכרת, הרי איזון של רמת הסוכר בדם ימנע נזק נוסף לכליות.

כמו כן ניתן לתת טיפול תרופתי לסיבוכים השונים הנובעים מהפגיעה בכליות:

1. מתן תרופות נגד לחץ דם גבוה.
2. מתן משתנים כמו פוסיד להוצאת נוזלים ומלח וקייקסלאט כדי להפחית את רמת אשלגן בדם.
3. טיפול בחמצת המטבולית באמצעות מתן בסיס כמו ביקרבונט כדי להגן על הכליות ועל העצמות.
4. מניעת מחלת עצם מטבולית באמצעות מתן חומרים שמקטינים את ספיגת הזרחן מהמזון ומתן תוספת של ויטמין D.
5. טיפול באנמיה באמצעות מתן אריתרופואטין וברזל.
6. טיפול סימפטומטי - מתן תרופות לשיכוך כאבים, ששכיחים אצל חולים שסובלים ממחלת כליה כרונית (התרופות לשיכוך כאבים אסור שיהיו ממשפחת נוגדי דלקת הלא סטרואידליים - NSAIDs - שכן אלה עלולים לפגוע בכליות); מתן תרופות כדי למנוע נזק לעצמות; מתן תכשירי ברזל שונים כדי לטפל באנמיה; תרופות נגד בחילות, ששכיחות אף הן בקרב מי שסובלים ממחלות כליה.
7. אם הפגיעה בכליה היא סופנית, הטיפול הוא באמצעות דיאליזה או באמצעות השתלת כליה.

זה חד־פעמי? זה יחזור?

אי־ספיקת כליות כרונית היא מחלה שנמשכת כל החיים, אך באמצעות מעקב רפואי וטיפול תרופתי מתאים ניתן להאט ואף לעצור את המשך ההידרדרות בתפקוד הכליות.

עלולים להיות סיבוכים?

הכליות הן איבר חיוני ביותר, ופגיעה בהן עלולה לגרום לסיבוכים רבים ואף לסכן את החיים. אלה הם הסיבוכים האפשריים:
• בצקות.
• פגיעה ברמת המלחים בדם. זו עלולה לשבש את פעילות הלב ולסכן את החיים.
• לחץ דם גבוה. מחלת כליות עלולה לגרום ללחץ דם גבוה שאותו קשה לאזן.
• מחלת לב איסכמית. הפגיעה בכליות מעלה את הסיכון למחלת לב איסכמית.
• פגיעה בעצמות. לכליות תפקיד חשוב בשמירה על המבנה התקין של העצמות. לכן במקרה של אי־ספיקת כליות עלול להיגרם נזק לעצמות.
• אנמיה. הכליות מפרישות הורמון שמשתתף בייצור הדם בגוף. פגיעה בכליות עלולה לגרום לירידה ברמת ההורמון הזה וכך לגרום לאנמיה.
• קשיים בתפקוד המיני.
• פגיעה במערכת העצבים ובפעילות המוח.

מהם סימני האזהרה שמחייבים פנייה מיידית לרופא?

ירידה בכמות השתן, בחילות והקאות, כאבים בחזה, קוצר נשימה, חולשה ועייפות קשים וכן שינויים במצב החשיבה וההכרה מחייבים לפנות מיד לבדיקה רפואית.

מתי "אחזור לעצמי"?

כאשר מגלים שנגרם נזק לכליות, כבר לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, אולם ניתן למנוע את התרחבות הנזק באמצעות הקפדה על אורח חיים בריא ועל לקיחת הטיפול התרופתי שעליו המליץ הרופא.
אם הנזק שנגרם הוא קל או בינוני, ניתן בדרך כלל לשמור על שגרת חיים רגילה. אולם אם נגרם לכליות נזק קשה או אף סופני - קשה מאוד לשמור על אורח חיים רגיל, ויש צורך בטיפול רפואי אינטנסיבי.

איך חיים עם אי־ספיקת כליות?

רוב האנשים שסובלים מאי־ספיקת כליות קלה עד בינונית יכולים לנהל שגרת חיים רגילה לגמרי בעבודה, במשפחה ובתחביבים. חשוב מאוד לשמור על אורח חיים בריא: להקפיד על פעילות גופנית סדירה, לשמור על משקל גוף תקין, להימנע מעישון, להתמיד במעקב הרפואי ובנטילת הטיפול התרופתי שעליו המליץ הרופא המטפל.
אם סובלים מסוכרת או ממחלה אחרת שעלולה לפגוע בכליות, חשוב מאוד לטפל באותה המחלה כדי למנוע נזק נוסף לכליות.
יש להיזהר ממאמץ גופני קשה במיוחד בתנאי חום ולהימנע מאובדן נוזלים במצבי שלשול והקאה. מומלץ להגביל את צריכת המלח, האשלגן, החלבון, הזרחן והסידן בעזרת דיאטנית נפרולוגית.
יש להגביל את השימוש במשככי כאבים מקבוצת נוגדי דלקת הלא סטרואידליים (NSAIDs) שעלולים לפגוע בכליות בדרכים שונות. יש להתייעץ עם רופא המשפחה בנוגע לנטילתה של כל תרופה חדשה שלא יודעים מהי השפעתה על הכליות.
חולי סוכרת שנוטלים גלוקופג או גליבטיק וסובלים ממחלת כליה כרונית מתקדמת צריכים להיזהר במיוחד. עליהם להפסיק מיד את השימוש בתרופות האלה ברגע שהם חושדים - ואפילו אם מדובר בחשד קל בלבד - שיש החמרה נוספת בתפקוד הכלייתי שלהם. החמרה כזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בתסמינים הבאים: ירידה בלחץ דם, חוסר בנוזלים, מחלת חום, זיהום, התייבשות, שלשולים והקאות, דימום והופעתה של בעיית לב או החמרתה של בעיית לב קיימת.
אם נגרם לכליות נזק קשה או אף סופני, קשה מאוד לשמור על אורח חיים רגיל, ויש צורך בטיפול רפואי אינטנסיבי. מי שכליותיהם נפגעו באופן קשה נזקקים לרוב לטיפולי דיאליזה. לעיתים הם יכולים לעבור השתלת כליה ובכך לשפר מאוד את מצבם, אך למרבה הצער השתלה אינה מתאימה לכל מטופל.