על מיטות אשפוז רבות במרכז רפואי העמק ניתן למצוא שלט צנוע שמודיע כי המיטה נתרמה למען הנצחת זכרם של בני משפחת גליצר. עשרות מיטות אשפוז נתרמו במהלך העשור האחרון על ידי רבקה מינץ ואחיה זלמן גליצר שנפטר ב-2013 , בעלות מוערכת של מאות אלפי שקלים.
סיפורם המלא של בני המשפחה מובא באתר "לדורות".
רבקה (גליצר) מינץ נולדה בעיר חוטין שברומניה בשנת 1926 למשפחה דלת אמצעים, בת לנתן ובראנה ואחות לזלמן הבכור ופסיה הצעירה ממנה.
את לימודיה בבית הספר היא החלה כבר בגיל 5 והיא מתארת כי למרות האנטישמיות שפשה בכל מקום, המורים אהבו אותה והיא הייתה "הכוכבת של הכיתה", מכיוון שהצטיינה בלימודיה ותמיד ידעה את התשובות לכל השאלות.
כבר בגיל צעיר כיוונה ללימודי רפואה, וכדי לשלם את שכר הלימוד של בית הספר היא נהגה לתת שיעורים פרטיים לחבריה לספסל הלימודים.
ב-1941 נכנסו הגרמנים והרוסים לעירם, טבחו ביהודי העיר, הרגו ילדים ונשים והפציצו את העיר יום ולילה.
רבקה ובני משפחתה נלקחו לעבודות כפייה וחיו בתנאים ירודים ובצפיפות קשה כשהם מפוצלים לקבוצות שונות. בפעם הראשונה שניצלו חייה של רבקה היא מתארת כי נקראה לחקירה על ידי הגרמנים משום שחשדו בה שהיא קומוניסטית. באותו הלילה נשלחו אל מותם 300 יהודים מתוך חדרי החקירות, אלא שרבקה לא הייתה אחת מהם. בתום חקירה ממושכת אמר לה השוטר הגרמני כי הוא משחרר אותה בזכות העובדה שהיא למדה עם ביתו בבית הספר והוא זוכר שרבקה סייעה לה להצליח בלימודיה.
משם הועברו בני משפחת גליצר לגטו בעיר סיקורן וחיו בבתים של יהודים שכבר גורשו מהעיירה. "חודשיים היינו שם והחיים היו גיהינום, פרצה מחלת דיזנטריה, סבלנו מרעב ולכלוך, לא היתה אפשרות להתרחץ והיינו עסוקים כל הזמן בחיפושים אחר אוכל", מתארת רבקה.
בחול המועד סוכות החלו להוציא את היהודים מתוך גטו סיקורן אל מעבר לנהר הדנייסטר. מי שלא הצליח לרוץ נורה על ידי הגרמנים וכך מצאו את מותם רבים ובהם הדוד של רבקה וביתו התינוקת. מעבר לנהר הייתה טריטוריה בשליטה רוסית, ובמשך שבועות הם עברו בהליכה מעיר לעיר עד שהגיעו לעיר קופייגורוד. היא זוכרת שבפתח העיירה המתינו להם יהודים עם סירים של תפוחי אדמה מבושלים בחלב ודברי אוכל נוספים שחיממו את גופם ואת נשמותיהם ובאותו ערב הם חולקו לבתים של יהודים.
אביה מצא עבודה בתיקון מעילי פרווה איכותיים אך בריאותו כבר הייתה מדורדרת מן המסע והייסורים והוא נפטר בליל 24.12.1941 כשבחוץ הקיפאון הגיע למינוס 40 מעלות.
בקיץ של 1942 גורשו היהודים אל תוך היערות במרחק 10 ק"מ מהעיר ושם נאלצו לבנות סוכות מכוסות בעלים בהן חסו והגברים נלקחו לעבודת כפיים בתחנת הרכבת. גם זלמן נלקח לשם.
