אובדנות היא נושא מרתיע ומאיים שקשה לדון בו, אך זוהי תופעה שחוסר הידע לגביה פוגע במאמץ לצמצם אותה ואף למנוע אותה במקרים מסויימים.
יחסית למדינות אחרות בעולם, בישראל התופעה אינה שכיחה במיוחד, אך עדיין בכל שנה מתאבדים בישראל יותר אנשים ממספר המתים בתאונות דרכים, ובניגוד להשקעה הכספית וההסברתית בתחום הבטיחות בדרכם, שאינה מספקת בעצמה, ההשקעה הכספית וההסברתית במניעת אובדנות היא כמעט אפסית.
אנשים הנוטלים את חייהם בעצמם בדרך כלל סובלים מהפרעה נפשית כלשהי. אין זה אומר שאלו אנשים "חולים" או "לא נורמליים", אלא אנשים הנמצאים במצב נפשי קיצוני של מצוקה, מלווה בתחושת חוסר אונים וחוסר תקווה אשר יכולים לחלוף עם עזרה ועם הזמן אלא שהם אינם מסוגלים להבין זאת כאשר הם נמצאים באותו מצב. לעיתים מזעזע לגלות עד כמה קל להגיע למצב כזה בו ערכם של החיים אובד. באותה מידה, לעיתים קרובות, התערבות טיפולית קצרה ולאו דווקא של איש מקצוע מנוסה, יכולה למנוע אובדן חיים.
גיל ההתבגרות, או יותר נכון העשור שבין גיל 15 לגיל 25, הוא תקופת החיים בה הסכנה לאובדנות עולה בצורה משמעותית ואובדנות מהווה גורם מוות שני או שלישי במספר מבין סיבות המוות השונות בתקופה זו מבחינת השכיחות. נראה שרבים מאלו שהתאבדו עשו זאת מבלי לשתף את סביבתם ולא היו במסגרת טיפולית. בשל כך יש הגיון בלנסות ולאתר את הצעירים שעלולים להיות בסיכון.
קשה מאוד להעריך את הסיכון מאחר שישנם הרבה גורמי סיכון לאובדנות. אצל הבנים למשל הסיכון גדול פי עשרות מונים מאשר אצל בנות. הסיכון עולה כאשר יש נטייה משפחתית לאובדנות, כאשר יש בעיות נפשיות נוספות, כאשר יש נטייה לאימפולסיביות וכאשר יש ברקע שימוש בסמים או אלכוהול.
גורמי הסיכון שמבדילים בצורה הטובה ביותר בין אלו שבסיכון גבוה לאובדנות לבין אלו שלא הם מחשבות על אובדנות בתקופה האחרונה וניסיונות אובדניים בתקופה האחרונה. מי שחשב על כך או ניסה לפגוע בעצמו בכדי למות בעת האחרונה נמצא בסיכון גבוה לנסות שוב ולהצליח. אומנם לא כל מחשבה או דיבור על אובדנות מעידים על כך שהנער או הנערה אכן יעשו זאת וגם לא כל פגיעה עצמית משמעותה סכנה אובדנית. יש ילדים ובני נוער שמצהירים על כוונות כאלו כדי להביע מצוקה כלשהי ללא כוונה למות ויש הפוגעים בעצמם באופן חזרתי ללא רצון למות, אך עדיף שגם במקרים אלו מי שיעריך את רמת הסכנה והצורך בטיפול יהיה איש מקצוע עם ניסיון.
נראה שאלו שבסיכון אובדני בגיל הנעורים מרגישים שהם לבד ושאין להם למי לפנות למרות שהם לא עשו זאת. הסיבות לכך הם שהם חוששים שלא יבינו אותם, שיכעסו עליהם ויאשימו אותם על הסיבות למצוקה שלהם ולעיתים קרובות הם טועים וחושבים שלאיש לא אכפת מהם כולל האנשים הקרובים אליהם ביותר ויש להם הסטוריה של קשיי תקשורת עם הסובבים אותם.
כיום בגלל האפשרות של חשיפה רחבה לחברה באינטרנט הפך הגורם החברתי גם כן לגורם שמשפיע מאוד על תחושות הייאוש של בני נוער כאשר הם מגיעים למצבים שהם מושפלים או נדחים על ידי קבוצה גדולה של בני גילם בבת אחת.
להורים שביניכם אנו ממליצים לבדוק עם עצמכם ועם ילדיכם האם אתם יודעים ומבינים בצורה סבירה מה מצבם הנפשי, החברתי ומה יחסם אל החיים. האם התקשורת ביניכם טובה מספיק כדי לאפשר לכם לברר זאת איתם והאם הם באמת מרגישים שהם יכולים לראות בכם מקור לעזרה.
לבני הנוער שביניכם נאמר רק שאם אתם חשים ייאוש וחוסר אונים עד כדי רצון למות, אנו יכולים להיות עבורכם אוזן קשבת, יכולים להיות שומרי סוד אם יש צורך בכך ואין מניעה, ויכולים לעזור לכם לראות את המציאות אחרת ולנסות גם לשנות אותה, כך שתוכלו להמשיך בחייכם ולממש את הפוטנציאל הטמון בכם בהמשך החיים.
