העובדת הסוציאלית בפגייה

מה הם הרגשות העלולים או העשויים לעלות אצל הורים לפגים?

אני מרגישה אשמה על כך שעשיתי משהו אשר גרם ללידה המוקדמת.

זוהי תגובה מקובלת אצל הורים רבים. חשוב לציין, שגם לאמהות שביצעו מעקב הריון תקין ומלא ואת כל הבדיקות הרפואיות הדרושות, עולות רגשות אשם מהסוג הזה.
גם נשים שהשגיחו על תזונה נכונה, לא שתו אלכוהול ולא עישנו נולדים פגים.
חשוב לברר עם הרופאים המיילדים, אם ניתן להצביע על סיבה רפואית ללידה המוקדמת וברוב המקרים, אם נמצאה סיבה היא אינה תלויה כלל וכלל בהתנהגות היולדת ולגמרי לא בשליטתה.

אני פוחדת להיקשר לתינוק שלי.

כשתינוק נולד טרם זמנו והוא קטן, לא בשל ולעתים גם חולה, עולה בהורה החשש העמוק, שהתינוק אולי ימות. בגלל פחד זה, הורים חוששים להיקשר לתינוק ועוברים תהליך של אבל מקדים אשר אמור להכין אותם למקרה של אובדן הילד.
יש הורים שמעדיפים לדחות את נתינת השם (מלבד הנושא הדתי הקשור לברית המילה), על מנת להקטין את האכזבה, אם תקרה.
בשלב זה הורים מרגישים רתיעה כלשהי מלאהוב את תינוקם, לעתים אפילו בצורה לא מודעת. כשהתינוק גדל ומחלים, רוב ההורים מצליחים להדק את קשריהם הרגשיים עם התינוק וליצור מערכת יחסים המושתתת על אהבה ועל קרבה.
אם את או אתה מרגישים, שתחושת האהבה לא מגיעה כפי שמצופה, כדאי לבדוק את העניין מול גורם טיפולי מקצועי.

אני באבל.

לידת פג מלווה באבדנים רבים. זה טבעי להתאבל.
במשך ההריון אתם מדמיינים את התינוק שלכם, איך יראה, איפה ישן ואפילו מה ילבש. עם הלידה מתנפצים חלק גדול מהפנטזיות ומהתקוות. נשים חשות כישלון, דימוי עצמי ירוד. הן עלולות לחוש שכושר האמהות והנשיות שלהן נפגמו כיוון שלא הצליחו להחזיק את ההריון עד תומו.
אחרי שהתינוק נולד, האמהות מרגישות חסרות אונים וחסרות תועלת. הן חשות שהתינוק לא ברחמן אך גם לא בידיהן, שאנשים זרים מטפלים בו ולהן לא נותר כל תפקיד.
זוהי טעות לחשוב כך! עם לידת התינוק החולה, תפקידכן הוא לדאוג לרווחתו, ללטף, לדבר אליו, לשאוב חלב ולהביאו לפגיה וללוותו בשלבי מחלתו השונים.

אני דואג שהתינוק שלי לא ידע שאני ההורה שלו.

זה טבעי ונורמלי להרגיש כך, אך קרוב לודאי שהתינוק שלכם כבר מכיר אתכם כהוריו.
תינוקות מזהים את קולות אימותיהם בעודם ברחם. אם כך, פג יכול להבדיל בין קולה של אמו, לקולות שאר הצוות.
הוכח בעבודות מדעיות רבות כי הפג מרגיש יותר טוב כאשר הוריו נוגעים בו ומדברים איתו. הדבר מתבטא בערכים גבוהים יותר של סטורציה (החמצן בדם), ברגיעה טובה יותר ובצריכת חמצן נמוכה יותר כשההורים לידו.
קצב העלייה במשקל טוב יותר אצל הפגים שהוריהם מרבים לשהות בסביבתם ולטפל בהם.
חשוב לציין, שמגע של הצוות כרוך לרוב בטיפולים רפואיים, לעיתים כואבים ולרוב המגע אינו אישי ורך כמו זה שלכם. אתם ההורים אינכם גורמים כאב, אלא להיפך. אתם מרגיעים את תינוקכם במגע עדין ומלטף ולכן אתם תורמים לו משהו שהצוות אינו יכול לעשות. היו בטוחים שהתינוק יכול להבדיל בין הסוגי המגע השונים!

אני חוששת לשאול את הצוות הרפואי שאלות.

כשיש לך תינוק בפגיה, את/ה עלול/ה להרגיש בור וחסר ידע בנוגע לכל התכנים הקשורים לתינוק, בריאותו וטיפולו. הרבה מאוד מונחים שאתה שומע אינם מובנים לך, והרבה הורים אינם מעיזים לשאול שאלות כדי שלא יראו טיפשים וחסרי השכלה.
חשוב שתדעו שהצוות הרפואי אינו מצפה ממכם לדעת רפואה ולכן אין שאלות טיפשיות.
אנא שאלו שאלות ולבנו את כל הסוגיות אשר מטרידות אתכם בנוגע לשלומו של ילדיכם.

מדוע אני עדיין חרדה לתינוק שלי, למרות שהוא כבר מתחיל להחלים ולגדול?

הורים מגלים שהחרדה לשלום הילד אינה חולפת, כפי שהם ציפו בהתחלה. גם כשהתינוק כבר מגיע הביתה,  החרדות לא נעלמות וזה טבעי שהורים דואגים לשלום ילדם. עם הזמן החרדה דועכת וההורים רוכשים ביטחון ביכולתם לטפל ולהבטיח את שלום ילדם.

מדוע אני חשה עצבות, דיכאון ויש לי כל כך מעט אנרגיה?

עצבות ודיכאון הם תגובות טבעיות ונורמליות להורים שילדם נולד טרם זמנו. כל אישה חולמת ללדת תינוק שמנמן, בריא ובשל. כשזה לא קורה, יש תגובה רגשית של עצבות.
לאחר השוק הראשון יש הרבה סיבות שעלולות להביא לעצבות ודיכאון: ניתוח קיסרי שגורם לכאבים ולתלות בסביבה הקרובה, פחד וחשש מהלא-ידוע, ספקות לבריאות התינוק והאם, אי הוודאות סביב כל המתרחש, חשש לשלומם של שאר בני המשפחה (שאר הילדים, הבעל ודמויות משמעותיות אחרות במשפחה המורחבת), פחד מהמוות, פחד לקראת העתיד הלא-ידוע ולא ברור, חשש מהאחריות הגדולה לקראת שחרור הפג לביתו.
אנא, אל תשכחו שההתחלה הכי מבהילה ומלחיצה. אחרי שתסתגלו להלם הראשוני, הדברים נראים בדרך כלל פחות קיצוניים.

האם התגובות שלי מוגזמות וקיצוניות? האם אני משתגעת?

הרוב הגדול של ההורים ובעיקר האימהות מרגישים בהתחלה תחושות קשות או לפחות את חלקן. תגובות אלה אינן מעידות על חולי נפשי אלא על תגובות טבעיות למצוקה עם הולדת פג.

להלן מספר תגובות אופייניות להורים לפגים:

• כל פעם שהטלפון מצלצל בבית אני נכנסת לחרדה עצומה, וחוששת שמדובר על שיחה מבית החולים עם חדשות רעות...
• כל פעם שאני מגיעה לבית החולים אני מאוד מפחדת להיכנס לפגיה פן אירע דבר רע לתינוק שלי...
• אני מפחדת שלא אמצע את התינוק שלי באינקובטור...
• המצב כל כך גרוע בעיני שלפעמים הייתי רוצה שהתינוק שלי לא יחיה וכל הסיפור יגמר. אני מרגישה נורא ואיום כשאני חושבת מחשבות כאלה...

הרבה הורים חוששים לדבר על תחושות מאין אלה, מפחדים שיחשבו שההתמודדות שלהם לא טובה והתגובות קיצונית. אך תזכרו שהורים רבים חווים דברים דומים. אנא פנו אליי לשיחה בנושאים אלה ואחרים, פריקת המתחים וליבון החששות עשויים לעזור לכם להתמודד טוב יותר ולעזור לכם לבנות תשתית טובה לקליטת ילדכם הביתה בהמשך.

מדוע אני כועס/ת על הצוות הרפואי המטפל בילד שלי?

הורים של פגים נמצאים במצבים מתסכלים הנובעים מאכזבה, דאגה, חרדה, והשתתפות בכאב ובסבל של תינוקם. רגשות אלה עלולים לגרום להם לתגובת כעס.
חשוב שהורים ידעו להפריד בין הכעס שלהם לבין יחסם לצוות המטפל יומם וליל בתינוק שלהם.
בכל בעיה שבה נראה לכם שלא היה טיפול ראוי, או שיש לכם צורך בבירור נוסף, ניתן לפנות לאחות האחראית או לרופא האחראי על הפגיה. מנהל המחלקה מוכן לשוחח עם כל הורה בכל בעיה, בתיאום מראש עם המזכירה.
כמובן, שמכל פניה אפשר ללימוד ולשפר לכן אל תהססו לפנות. אפשר לנסות לטפל בכל קושי בדרך ארץ, אך חשוב מאוד לזכור שהצוות אינו אשם במצב הרפואי של התינוק ובקושי שנפל על המשפחה.
מטרת כולנו היא להיטיב עם התינוק ועם משפחתו!